אבו אל פריז: צרפת עשויה להפוך למדינה המוסלמית הראשונה באירופה

האנטישמיות בצרפת היא תופעה היסטורית עמוקה הנמשכת מפרשת דרייפוס ועד מקרון, הכוללת שיתוף פעולה עם חמאס, ויתור על ערכי הרפובליקה לטובת האסלאם הרדיקלי ובגידה בקהילה היהודית. דוד בן בסט

בחודש יוני האחרון, בעוד הטילים ממשיכים ליפול על ערי ישראל ממזרח ומדרום, ובזמן שחמאס מפרסם בגאווה סרטוני הוצאה להורג של בני עמו החשודים בבגידה, נשיא צרפת עמנואל מקרון מצא לנכון לשגר מסר פומבי "המזהיר את ישראל מפני פשעים בעזה".זה אותו מקרון שגינה את רצח האזרחים ב־7 באוקטובר, בעודו מדגיש את "חובתה של ישראל לשמור על פרופורציות". זו אינה גחמה של נשיא הנתון ללחצים, אלא המשך ישיר של קו מדיני ותרבותי צרפתי, שאנטישמיות טבועה בו.

האנטישמיות בצרפת איננה תולדה של משבר נקודתי, אלא יש לה שורשים היסטוריים, מוסריים ודתיים. החיבור בין השמאל האינטלקטואלי לצללים האנטי־ציוניים החל עוד בימי פרשת דרייפוס, המשיך דרך שתיקת צרפת מול השואה, קיבל ביטוי מדיני דרמטי תחת שלטונו של שארל דה גול, והתעצם בעידן המודרני, תחת מעטה של "חירות ושוויון" – מה שמעניק במה לאסלאם הרדיקלי, לשנאת יהודים ולדה־לגיטימציה שיטתית של מדינת ישראל.

בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, דה גול, שהיה עד אז תומך נלהב של ישראל, הכריז על אמברגו נשק חד־צדדי נגד המדינה היהודית, ואף הגדיר את היהודים כ"עם אליטיסטי ובוטה" – ניסוח שלא היה מבייש את האנטישמיות של המאה ה־19. מאז, המדיניות הצרפתית שינתה את פניה. לא עוד תמיכה בעם שקם מהאפר, אלא חיבוק לא מוסווה לעולם הערבי ולסוגיות פלסטיניות, גם במחיר של הכחשת טרור, עיוות מוסרי ושיתוף פעולה עקיף עם אויבי המערב.הדפוס הזה נמשך מאז ועד היום. תחת סיסמאות של "פיוס" ו"דיאלוג בין עמים", מהדקת צרפת קשר עם ארגוני טרור אסלאמיים, כשהיא מאפשרת להם לפעול בגלוי, הן בדיפלומטיה והן ברחובות פריז. מקרון, שכביכול נלחם באנטישמיות, מתיר לחמאס לשדר תעמולה באוניברסיטאות, מעניק במה לאנשי רוח הקוראים לחרם על ישראל, ומשתף פעולה עם קואליציות אסלאמיסטיות שחודרות לעומק מוסדות החינוך, המשפט והביטחון הצרפתיים.

צרפת הפכה בעשור האחרון לזירה של שני תהליכים מקבילים. האחד, התגברות חסרת תקדים של אנטישמיות מוסלמית ברחובות, במסגדים, בבתי ספר ובאינטרנט. השני, עליית מדרגה בהטמעת השריעה באורח החיים המקומי, תוך ויתור הדרגתי על ערכי הרפובליקה. מקרון יודע היטב את המספרים: יותר מ־70% מהפיגועים האנטישמיים בצרפת נעשים על רקע אסלאמי, אך הוא בוחר לטשטש את האמת בטענה שמדובר ב"בעיות חברתיות", "ניכור מהשלטון", או "זעקה לעזרה".לאחר מתקפת 7 באוקטובר, צרפת שוב בחרה לעמוד בצד הלא נכון של ההיסטוריה. במקום להפגין סולידריות בלתי מתפשרת עם מדינה דמוקרטית שנפגעה מהטבח החמור בתולדותיה, בחר מקרון לדרוש "הפסקת אש מיידית" – בלי להזכיר כלל את גורלם של בני הערובה, את הזוועות של חמאס, או את ההקשרים הגלובליים של האסלאם הקיצוני. במקביל, צרפת שומרת על ערוצי תקשורת פתוחים עם נציגי חמאס.

בסוף השבוע האחרון חשף עמרי מניב בחדשות 12 כי מקרון אישר בעצמו לפני כחמש שנים את קיומו של קשר חשאי בין ראשי המודיעין הצרפתי לבין בכירי ארגון הטרור חמאס. החשיפה התבססה בין היתר על מסמך שנתפס בעזה, החושף כי כבר באוקטובר 2020 התקיימה פגישה סודית בקטאר בין בכיר במודיעין הצרפתי לבין בכירי חמאס מוסא אבו מרזוק וח'אלד משעל. הצרפתים יזמו את הפגישה ומתחו ביקורת על הטיפול של ארה"ב בסוגיה הפלסטינית.

באותה פגישה בקטאר אמר בכיר המודיעין הצרפתי כי "אני שמח על הפגישה הזו, ואני מגיע אליה לאחר אישורו של הנשיא מקרון. אנחנו לא רוצים לדבר רק עם הרשות הפלסטינית, אלא גם איתכם. אנו הצרפתים קרובים מבחינה היסטורית למאבק הפלסטיני". באותו מסמך, אגב, אין כל אזכור לכך שהצרפתים מלינים על האמירות הברורות בדבר רצון חמאס להשמיד את ישראל.ההמשך ידוע, ורק השבוע נשיא צרפת התקשר לעמיתו המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי, כדי לדון במצב ברצועת עזה. באותה שיחה חזר מקרון על כוונתו להכיר במדינה פלסטינית – וציין כי הוא מנסה לרתום לכך מדינות נוספות.

וזה לא מסתכם רק בפוליטיקה. החברה הצרפתית עצמה נמצאת בקריסה מוסרית. הקהילה היהודית – אחת העתיקות והמשגשגות באירופה – נאלצת לחיות בפחד מתמיד. זהותם של ילדים יהודים מוסתרת בבתי ספר ציבוריים, כיפות מוסתרות, ובתי כנסת מאובטחים סביב השעון.אלפי משפחות יהודיות עוזבות מדי שנה – לא מתוך אידיאולוגיה ציונית, אלא כפליטים של שנאה, בשנת 2023 לבדה דווח בצרפת על יותר מ־1,500 מקרי תקיפה פיזיים על רקע אנטישמי, רובם במרכזי ערים, לא באזורים נידחים.מאחורי הקלעים שולטת בצרפת אשליה – שברית עם האסלאם הקיצוני תבטיח שקט ואת מניעת ההתלקחות הפנימית.

 מקרון, כמו רבים לפניו, מנסה לרצות את הרדיקלים בתקווה להשקיט את הזעם ברחובות פריז, מרסיי וטולוז. אך המחיר כבר שולם. היהודים הפכו לשעיר לעזאזל, ישראל לדמון, והעולם הערבי לשותף מועדף. כל זאת בשם "שלום", שבעצם מסמן את קץ התרבות החופשית בצרפת.המבנה הפוליטי הצרפתי מאפשר לאנטישמיות המוסדית להתקיים בכסות של דמוקרטיה. תחת מעטפת של זכויות אדם, הופכת ההגנה על חופש הביטוי לכלי להגנה על ההסתה. מקרון לא מגנה את המופעים האנטישמיים בקמפוסים, אינו מגביל את מימון הארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, ולא מעז לקרוא לילד בשמו – השריעה פושטת על פריז, לא השוויון.השאלה אינה אם צרפת תחדל להיות פרו־אסלאמית ותחזור להיות פרו־יהודית או פרו־ישראלית – אלא אם היא תצליח להציל את עצמה מקריסה טוטאלית לתוך חושך דתי, מוסרי ולאומי.

מהודהד כאן לקח ישן. בכל פעם שצרפת בגדה בישראל, היא שילמה על כך מחיר כבד – מטרור פנימי ועד קריסת ערכי הרפובליקה. מקרון יכול לבחור אחרת, הוא יכול לעמוד עם ולצד הדמוקרטיות, או להיזכר בהיסטוריה כעוד בוגד שממשיך את שושלת דה גול, שהפכה את יהדות צרפת לקורבן פוליטי.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורות, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.

שתף