בעולם דורשים מישראל איפוק – אך זו תהייה בגידה בצדק

יש לנקום באופן טוטאלי בחמאס בעקבות זוועות ה-7 באוקטובר, חיסול מוחלט של הארגון הוא המענה המוסרי היחיד לטבח, תוך דחיית כל אפשרות לדיאלוג עם מפלצות שטבחו בתינוקות. דוד בן בסט

בעוד פחות משלושה חודשים ימלאו שנתיים ליום הארור והבלתי נתפס של ה-7 באוקטובר 2023. היום שבו נפרצו גבולות המוסר האנושי. מפלצות אדם חסרות נשמה, מבית היוצר של חמאס, פלשו לשטח ישראל והוציאו לפועל את הטבח הנורא שייזכר לדיראון עולם.תינוקות נשרפו בעודם בחיים, נשים נאנסו מול משפחותיהן. הורים נרצחו מול עיני ילדיהם, ילדים הובלו כצאן לטבח. אם יש גיהינום, הוא היה כאן, בעוטף עזה, בשדות וביישובים שידעו שלווה רק ערב קודם לכן. כעת, מבעד לדמעות, אנו נזכרים, ולעולם לא נשכח.

העם הזה, הרודף צדק ושלום, פגש בישות אידיאולוגית רצחנית שהציבה לעצמה מטרה אחת – השמדת ישראל. ישות שהפכה את המוות, כולל של ילדיה, לכלי נרטיבי שמקדש את השהיד, שונא חיים וחי למען הרס וחורבן.

אנשי חמאס אינם לוחמים. הם לא "מורדים" ולא "פעילים". הם ברברים המשתמשים באינטרנט כדי להפיץ שנאה ורוע, להעלות סרטונים של אונס, להרעיב חטופים ולצלם את מעשי הזוועה שלהם.אל תאמינו למי שמספר לכם שהמאבק הוא על קרקע. המאבק הוא דתי קיצוני, על עצם קיומו של הטוב מול הרוע. ישראל אינה נלחמת בפלסטינים, אלא בחמאס – פלג אסלאמיסטי שטני שהרס כל תקווה לפתרון, כינה את אוסלו "בגידה", טבח בילדים בשדרות, רצח מוזיקאים במסיבה, והתעלל בקשישים ברשע מעורר פלצות.

נקמה היא זעקה, כשהצדק אינו נשמע עוד. היא המענה למי שחושב שהוא יכול לשחוט, לענות, לאנוס, ולחזור לישון בלילה. נקמה אינה יצר בלבד. היא פעולה מוסרית. היא תגובת הכרח מול חוסר מוסר. אין מדובר רק על עונש, אלא על נקמת דם הנרצחים. זו אחריות היסטורית לא רק עבור הנופלים, אלא עבור עם ישראל, כדי שדבר כזה לא יישנה לעולם.כשם שמדינת ישראל רדפה את הנאצים הגרמנים עד חורמה, כך יש לרדוף את כל מחבלי חמאס. כל מי שהשתתף בטבח, כל מי שפרץ גדר, כפת ילד, דרך על אישה, ירה בזקן, אנס נערה – דמו בראשו. אין פה מקום ל"פיוס". אין הבנה כלפי רשע. אין דיאלוג עם מפלצות שטובחות בתינוקות.

השמאל העולמי, כלי תקשורת כמו CNN ו־BBC, עיתונאים עם דמעות תנין ופרשנים צבועים, מנסים להציג את הצעדים הישראליים כ"חוסר פרופורציה". אך מהי "פרופורציה" כאשר אנחנו מתמודדים עם הצד האחר, מפלצות חסרות צלם אנוש, שמבתרות גופות לצורכי תעמולה?

האם אחרי שצפית בראיונות של נשים שעברו אונס קבוצתי תוכל להישאר אדיש? האם אחרי שראית את דם התינוקות ניגר על סדין, תוכל לדבר על "שני צדדים לסיפור?".העולם דורש מישראל "איפוק". אבל איפוק מול רוע הוא בגידה בצדק. הנקמה איננה מעשה של טבח נגדי. היא אינה טרור, היא פעולה חדה לעקירת חמאס מהשורש. יש להשמיד את המטה, את הרקטות, את ההנהגה, את המערכות הלוגיסטיות, את מערך ההשפעה וההסתה.

יש לחסל את בני העוולה עד האחרון שבהם, לסגור את בתי הספר שמלמדים שנאה, לעצור את תעשיית התעמולה, לייבש את המימון הקטארי – ולבנות מחדש מציאות שבה הילד הישראלי חי בביטחון. במלחמה הזו אין מקום לפשרות. כי לא ניתן למחול על הרשע הצרוף הזה. יש שיאמרו שזה לא יביא את הנרצחים חזרה. נכון, אבל אם לא ננקום, נבגוד בזיכרון הנרצחים.כיצד ניתן לשוב לחיים "נורמליים" כל עוד רוצחיהם חיים? 7 באוקטובר הוא טראומה לאומית, אבל גם רגע של התעוררות. הטראומה חשפה את השקר של "רגיעה", את השקר של "הסדרה". היא הוכיחה שחמאס, ממש כמו דאע"ש, כמו אל־קאעידה, אינו פרטנר לדו־שיח – אלא אויב.

רק חיסול טוטלי של חמאס – כולל גירוש הנהגתו, מיטוט גדודיו, שלילת יכולותיו הפיננסיות והתקשורתיות – הוא המענה המוסרי. זו אינה נקמה מתוך שנאה, אלא מתוך אהבת החיים. מתוך מחויבות לאמת, למוסר ולצדק. לעולם לא יהיה שלום עד שנמחה את הרוע.בשירו "על השחיטה" שנכתב בעקבות פרעות קישינב, חוצב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בדם ליבו את המילים המצמררות:

"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם".

ישראל תקום מהזוועה, ותאמר: לעולם לא עוד. כי עם שמוכן למחול על אונס ילדות, אינו ראוי להיקרא עם. עם שנוקם את דם ילדיו – הוא עם שחי ומאיר את העולם באור של צדק וחמלה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל

שתף