המיליארדים מקטאר, האוניברסיטאות במערב: הכסף הגדול שמסביר את השנאה לישראל

האנטישמיות החדשה לובשת חליפה, יושבת בפאנלים בינלאומיים, מרצה באוניברסיטאות, כותבת מאמרים בעיתונות היוקרתית, מככבת בוועידות "זכויות אדם" ומתודלקת היטב בכסף קטארי. דוד בן בסט

אירופה וארצות הברית ממשיכות להציג את עצמן כמצפן המוסרי של העולם החופשי. הן מדברות גבוהה־גבוהה על זכויות אדם, צדק אוניברסלי ושלטון החוק. אך מאחורי המסך הפסאודו־ערכי הזה מסתתרת מציאות מטרידה בהרבה: מוסר סלקטיבי, פחד פוליטי, אינטרסים כלכליים – וכסף גדול שמכתיב את גבולות השיח. מאז מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר נחשפת הצביעות המערבית במלוא עוצמתה, באופן כזה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה.

כאשר מדינת ישראל מגינה על אזרחיה מול ארגון טרור רצחני, היא מוצגת כמדינה תוקפנית, ככוח מדכא וכבעיה מוסרית עולמית. לעומת זאת, טרור אסלאמי, רצח אזרחים, חטיפת ילדים ואונס נשים זוכים להסברים, לרציונליזציה, ולעיתים אף להצדקה במסווה אקדמי. זו איננה טעות, זו שיטה.

האנטישמיות החדשה איננה עוד רק קריאות שנאה ברחובות וסמלים נאציים. היא לובשת חליפה, יושבת בפאנלים בינלאומיים, מרצה באוניברסיטאות, כותבת מאמרים בעיתונות היוקרתית ומככבת בוועדות "זכויות אדם". במקביל לשנאת יהודים כיחידים, היא תוקפת את מדינת ישראל כקולקטיב. שלילת הלגיטימציה של מדינת היהודים הפכה לדרך "מכובדת" לבטא שנאה עתיקה בשפה מודרנית ומתוחכמת.

כדי להבין את עומק הריקבון, חייבים להביט אל מקורות המימון. במשך שנים הוזרמו מיליארדי דולרים מקטאר למוסדות אקדמיים במערב, בעיקר בארצות הברית ובאירופה. לא תרומות תמימות למדע ולחינוך, אלא השקעה אסטרטגית. זהו כסף שקונה שתיקה, משנה תוכניות לימוד, מעצב שיח ציבורי ומעניק לגיטימציה לנרטיבים אנטי־מערביים ואנטי־ישראליים.

אוניברסיטאות יוקרתיות, שאמורות להיות מגדלור של חשיבה ביקורתית, הפכו לזירות של אינדוקטרינציה. תחת דגל ה"פרוגרסיביות", סטודנטים נחשפים לנרטיב חד־צדדי שבו ישראל היא תמיד האשמה והטרור תמיד מובן. מרצים המנסים להציג עמדה מורכבת מודרים, סטודנטים יהודים מושתקים ולעיתים אף מאוימים. זה אינו חופש אקדמי, זו השחתה מוסרית בכסף זר.

קטאר, מדינה שאינה דמוקרטית, שאינה מכבדת זכויות אדם בסיסיות, שמממנת תנועות אסלאמיסטיות ומארחת הנהגות טרור, מצליחה להשפיע על השיח במערב יותר מכל מדינה דמוקרטית. והמערב? שותק. לא בגלל עקרונות, אלא בגלל חוזים, השקעות, תלות כלכלית ופחד.

אירופה, במיוחד, לוקה בצביעות עמוקה. מדינות שמטיפות לישראל על מוסר מתקשות להתמודד עם הקצנה אסלאמית בתוך גבולותיהן. הן חוששות מהרחוב, מהמהגרים, מהאלימות. קל יותר להפנות אצבע מאשימה אל ישראל מאשר להתמודד עם הכישלונות בבית. ישראל הופכת לשעיר לעזאזל נוח, רחוק, יהודי וחזק.

גם בארצות הברית, בעיקר בקרב הדור הצעיר, מתפתחת תפיסת עולם פשטנית ומסוכנת: העולם מחולק ל"מדכאים" ו"מדוכאים". ישראל משובצת אוטומטית בצד המדכא, וחמאס זוכה לחסינות מוסרית כ"תנועת התנגדות". זוהי אינטלקטואליזציה של רצח, תהליך שממומן היטב בכסף קטארי.

נטורי קרתא ככלי שרת

כאן נכנס ממד מטריד נוסף: האנטישמיות החדשה מצאה לה גם שותפים יהודים – קבוצות שוליים אנטי־ציוניות מספקות למערב אליבי נוח. הבולטת שבהן היא קבוצת נטורי קרתא, מיעוט קיצוני ובלתי מייצג של יהודים המתנגדים לציונות ולמדינת ישראל מטעמים אידיאולוגיים קיצוניים. עצם קיומם מנוצל בציניות: "אם יש יהודים שמתנגדים לישראל, הכל מותר". כך הופכים החריגים לכלי שרת בידי שונאי ישראל.

התופעה חוצה כיום גם את גבולות השוליים הדתיים ומגיעה אל מרכז הזירה הפוליטית. בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק נתפסת בעיני רבים בקהילה היהודית ובקרב תומכי ישראל כסמל מדאיג למגמה רחבה יותר: עלייתם של פוליטיקאים המזוהים עם שיח אנטי־ציוני חריף, תומכים בחרמות על ישראל ומעניקים לגיטימציה לנרטיבים קיצוניים.

כאשר עיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בעולם בוחרת הנהגה המזוהה עם עמדות מסוג זה, מדובר לא רק באירוע פוליטי, אלא באות אזהרה חברתי ומוסרי. המערב דורש מישראל סטנדרטים שאינו דורש מאף מדינה אחרת. הוא מטיף לה מוסר, אך הוא עצמו החריב ערים בעיראק ובאפגניסטן. הוא מדבר על פרופורציות, אך איבד אותן מזמן. והוא מוכן למכור את ערכיו עבור חוזי גז, השקעות ותרומות עתק.

בסופו של דבר, זו אינה רק מתקפה על ישראל. זהו כישלון מוסרי עמוק של המערב עצמו. חברה שמאפשרת לכסף זר להשחית את מוסדותיה, להשתיק ביקורת חופשית ולאפשר לאנטישמיות חדשה לפרוח במסווה של צדק, מאבדת את זכותה להטיף מוסר לאחרים. חברה המוכנה לשתוק מול טרור ממומן ואידיאולוגיה רצחנית, אינה בעלת מצפן מוסרי.

כשהם יבינו כי הם מאבדים את מדינתם לאסלאמיסטים הקיצונים ולחוקי השריעה, אולי הם יואילו להתעורר, אלא שזה יהיה כנראה מאוחר מדי.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף