המפתח שעל דש החליפה: הסמל הקטן שחשף את התוכנית של אבו מאזן

לאיזה אבו מאזן אנחנו אמורים להאמין? לזה שמדבר באנגלית על שלום וחיים משותפים, או לזה שמטיף בערבית לשיבה לערי ישראל, ובתוך כך מתגמל מחבלים ומחנך ילדים לשנאה? דוד בן בסט

יש מנהיגים שמדברים בשתי שפות. לא מטעמי נימוס דיפלומטי, אלא מטעמים שונים לחלוטין. מחמוד עבאס – אבו מאזן – הוא דוגמה מובהקת לכך. באנגלית, מעל דוכן האו"ם, הוא מצייר את עצמו כמנהיג מתון שמאמין בצדק ובשלום. בערבית, מול עמו, הוא מטיף לשיבה אל חיפה, לוד ותל אביב. לא להסדר של שתי מדינות, אלא לביטולה של אחת.על דש חליפתו, בכל נאום חשוב, מתנוסס סמל קטן אך כזה שמסמל הכל – מפתח. זהו "המפתח לצפת", עיר הולדתו. בעבורו, ובעבור מיליוני פלסטינים המחונכים על ברכיו, המפתח איננו סמל נוסטלגי אלא הצהרה פוליטית: הבתים בישראל הם שלהם, והם ישובו אליהם. כך נראית אידיאולוגיה שאינה מדברת על שלום, אלא על שיבה.

עבאס איננו רק ראש הרשות הפלסטינית, הוא גם ההוגה של עבודת דוקטורט ידועה לשמצה שנכתבה במוסקבה בשנות ה־80, שבה ניסה להפחית את מספר קורבנות השואה ולטעון לקשר בין הציונות לנאצים. גם אם מאז התאמץ לרכך את דבריו, הוא מעולם לא חזר בו באמת.

מדובר במנהיג שמכחיש את פשע השנאה הגדול בהיסטוריה כלפי העם היהודי, ממשיך לדבר על "צדק היסטורי", ובתוך כך חושף תפיסת עולם שבה עיוות ההיסטוריה הוא לא תקלה, אלא כלי מדיני. כשעבאס מדבר על "שלום", כדאי לזכור עם מי אנחנו מדברים: עם מי שמכחיש את השואה, מתגמל מחבלים, מחנך ילדים לשנאה, ונושא מפתח לעיר שנמצאת בלב ישראל.

במערכת החינוך הפלסטינית נמשכת דוקטרינה קבועה: ישראל איננה מדינה ריבונית אלא "כובשת", והיהודים אינם שכנים אלא פולשים. בספרי הלימוד מצוירות מפות פלסטין "מהנהר ועד הים" בלי אזכור למדינת ישראל; בכיתות שרים שירים על "השיבה ליפו, לצפת ולרמלה"; ומורים מסבירים לתלמידים כי השלום לא יגיע "עד שיתמלאו דרישותינו הלגיטימיות".

 הדרישות הללו, כך מבינים הילדים היטב, אינן גבולות 67' אלא גבולות 48'.זו אינה טעות חינוכית – זו השקפה מכוונת, שמטפחת דור שלם הרואה בישראל ישות חולפת. כאשר ילד גדל על אמונה שיפו היא פלסטינית ותל אביב "צריכה להשתחרר", איך ניתן לצפות ממנו לראות בשכן היהודי שותף לשלום?

הקריאה "מִן אל־נהר אילא אל־בחר", "מהנהר ועד הים", הפכה לסיסמת הדגל של מאבק לאומי שמבקש – לא שחרור, אלא חיסול. רבים במערב נוטים לפרש אותה באופן תמים כקריאת חירות, אך משמעותה המעשית ברורה: פלסטין תהיה חופשית רק כאשר ישראל לא תהיה קיימת. הבעיה איננה רק במילים, אלא גם בהשפעה. כאשר הרשות הפלסטינית מאמצת את הסיסמה הזו באופן עקיף באמצעות מערכת חינוך ומדיניות תודעתית, המסר לצעירים הוא חד, ולפיו השלום איננו יעד, אלא הוא מכשול.

במהלך השנים האחרונות גדל משמעותית מספר הפיגועים שמבצעים צעירים משטחי הרשות. רבים מהם אינם חברים בארגוני טרור מסודרים, אלא בוגרי מערכת חינוכית שבה השיבה והשהאדה מוצגות כיעדים נעלים. הם אינם באים מג'יהאד בלבד, הם באים מהשיעור הראשון באזרחות בבית הספר.

העולם רואה במפתח שעל דש בגדו של עבאס סמל ל"תקווה". אך בעיני הישראלים הוא מזכיר משהו אחר, מפתח שאיננו פותח עתיד, אלא נועל את האפשרות לשכנות אמיתית. אם מנהיג באמת רוצה שלום, הוא לא מחזיק מפתח לעבר – הוא בונה גשר לעתיד. הפער בין השפה האנגלית לשפה הערבית של עבאס הוא לב הבעיה. באנגלית הוא מדבר על גבולות ועל "חיים משותפים", בעוד בערבית הוא מבטיח שיבה ליפו ולצפת. כך נוצרה אחת ההונאות המתוחכמות של זמננו – הדיפלומטיה הדו־לשונית.

אבו מאזן אוהב להציג את עצמו כמדינאי ותיק, אדם מתון בעל ניסיון מדיני. אבל מאחורי העניבה והבלייזר מסתתרת אידיאולוגיה ישנה: שיבה במקום שלום, תיקון מדומיין במקום הכרה הדדית. ישראל איננה צריכה עוד הצהרות על "תהליך שלום" עם מי שמכחיש את השואה ומחנך לנקמה. לכן הגיע הזמן לומר בגלוי: כל עוד המפתח הזה תלוי על דש הבגד של מנהיג פלסטיני, הדלת לשלום תישאר סגורה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל

שתף