זה לא קורה ביום אחד: כך דמוקרטיות מתחילות לקרוס

יש תקופות בהיסטוריה שבהן מערכות שבעבר היו דמוקרטיות מפוארות מתחילות לקרוס מבפנים. לא אויב חיצוני הוא שמערער אותן – אלא עייפות, בלבול וחוסר אמון של אזרחיהן. דוד בן בסט

הדמוקרטיה, כפי שהתעצבה לאחר מלחמת העולם השנייה, נשענת על כמה עקרונות יסוד: שלטון החוק, חופש הביטוי, מוסדות חזקים והסכמה רחבה על כללי המשחק. אך בעשורים האחרונים העקרונות הללו החלו להיסדק. לא משום שהיו שגויים, אלא משום שהחברה שהחזיקה בהם השתנתה.

יש תקופות בהיסטוריה שבהן מערכות שבעבר היו דמוקרטיות מפוארות מתחילות לקרוס מבפנים. לא אויב חיצוני הוא שמערער אותן – אלא עייפות, בלבול וחוסר אמון של אזרחיהן. נדמה כי הדמוקרטיה המערבית ניצבת כיום בדיוק בצומת כזה, לא מול מתקפה חיצונית בלבד, אלא מול שאלה עמוקה יותר: האם היא מסוגלת להמשיך לשרוד.

אחת התופעות הבולטות היא אובדן האמון במוסדות – פרלמנטים, בתי משפט ותקשורת. חלקם נתפסים בעיני הציבור כגופים מנותקים, מוטים ולעיתים אף מושחתים. כאשר האמון מתערער, הדמוקרטיה מאבדת את אחד מעמודי התווך שלה: ההסכמה לקבל הכרעות גם כאשר הן אינן נוחות. במקום זאת, אנו רואים עלייה בשיח של דה־לגיטימציה. כל החלטה שאינה מתיישבת עם תפיסת העולם האישית, נתפסת כבלתי חוקית או בלתי מוסרית.

במקביל, חופש הביטוי – אותו עיקרון שהיה לב הדמוקרטיה המערבית – עובר שינוי עמוק. במקום להיות כלי להחלפת רעיונות, הוא הופך לזירה של השתקה הדדית. קבוצות שונות מנסות להגדיר מחדש מה מותר ומה אסור לומר, לא מתוך דיון פתוח – אלא מתוך רצון לשלוט בשיח. בשם הדמוקרטיה והזכויות מצמצמים את חופש הביטוי, והשיח הופך לאלים.

בעבר, זכויות האדם נתפסו כמערכת אוניברסלית של עקרונות. כיום, הן הופכות לעיתים לכלי פוליטי, המשמש לקידום אג'נדות סקטוריאליות. במקום שיח של אחריות משותפת, אנו רואים ריבוי של דרישות, כל אחת עומדת בפני עצמה, ללא מחויבות למסגרת הכוללת. התוצאה היא שחיקה של הרעיון המשותף, שמאפשר לחברה להתקיים.

אל כל אלה מצטרפת תופעת ההגירה ההמונית ששינתה את פניה של אירופה ומדינות נוספות במערב. ההגירה אינה רק שאלה דמוגרפית, היא נוגעת בזהות, בתרבות וביכולת של מדינה לשמר את ערכיה. כאשר קבוצות אתניות גדולות נכנסות למרחב שאינו מצליח להטמיע אותן, נוצר מתח הולך וגובר בין ערכים. הדמוקרטיה, שמבקשת להכיל, מוצאת את עצמה מתגוננת ולעיתים מתקשה להגדיר את גבולותיה.

האתגר הגדול ביותר הוא הקיטוב. החברה המערבית הפכה מקוטבת מאי פעם – פוליטית, תרבותית ומוסרית. המחנה הפוליטי כבר אינו יריב לגיטימי, אלא אויב. במצב כזה, הדמוקרטיה מאבדת את אופייה כמרחב של פשרה, והופכת לזירת מאבק טוטאלי. כאשר כל צד משוכנע בצדקתו המוחלטת, אין עוד מקום לדיאלוג.

לתוך המציאות הזו נכנסת גם הטכנולוגיה. הרשתות החברתיות, שהיו אמורות לחזק את הדמוקרטיה, יוצרות לעיתים אפקט הפוך. הן מגבירות קיטוב, מפיצות מידע שגוי, ומאפשרות לכל אדם לחיות בתוך "בועת אמת" משלו. כך נוצר עולם שבו אין אמת משותפת, רק נרטיבים מתחרים. והדמוקרטיה, יותר מכל שיטה אחרת, זקוקה להסכמה בסיסית על מציאות משותפת.

האם כל זה אומר שהדמוקרטיה המערבית עומדת לקרוס? לא בהכרח. אך זה בהחלט אומר שהיא ניצבת בפני מבחן עמוק. השאלה אינה רק כיצד להגן על עצמה מפני איומים חיצוניים, אלא כיצד לתקן את עצמה מבפנים.

ייתכן שהתשובה טמונה בחזרה לאיזון. איזון בין זכויות לחובות, בין חופש לאחריות, בין פתיחות לזהות. דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים רק על בסיס זכויות: היא זקוקה גם לאזרחים שמוכנים לשאת בנטל, להקשיב ולהכיר בכך שלא כל אמת היא מוחלטת.

יש צורך בשיקום האמון. לא באמצעות סיסמאות, אלא באמצעות מנהיגות אמיצה, שקיפות ויכולת להודות בטעויות. הציבור אינו מצפה לשלמות, אך הוא מצפה ליושרה. הדמוקרטיה חייבת להיזכר במהותה לא רק כמנגנון שלטוני, אלא גם כרעיון של חירות, שוויון ושותפות. אם הרעיון הזה יאבד, גם המנגנון לא יחזיק מעמד.

הדמוקרטיה המערבית אינה עומדת רק מול אויבים מבחוץ, היא נמצאת בדילמה, והשאלה הגדולה היא אם תמצא את הכוח להשתנות, להתחדש ולחזור אל יסודותיה – או שתיסחף ותאבד את דרכה. ההיסטוריה מלמדת שמערכות שאינן יודעות לתקן את עצמן, נעלמות. השאלה היא אם הדמוקרטיה המערבית תבחר להיות שונה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף