כך משמשת השנאה לישראל ככלי שבאמצעותו ניתן לערער את עצם רעיון המערב מבלי לומר זאת בגלוי. דוד בן בסט
מאז 7 באוקטובר נחשף לעיני העולם מחזה מטריד בדמות גל חסר תקדים של עוינות כלפי ישראל, החורג בהרבה מביקורת מדינית או מחאה פוליטית. זהו אינו עוד ויכוח על גבולות או מדיניות, אלא תופעה רחבה ועמוקה בהרבה: שנאה לישראל המשמשת לעיתים כתחליף נוח לשנאה כלפי המערב עצמו.
ישראל אינה עוד "המדינה היהודית הקטנה במזה"ת". היא הפכה, בעל כורחה, לקו החזית של מאבק רעיוני עולמי: בין דמוקרטיה ללוחמנות אידיאולוגית, בין חירות לחשיבה טוטליטרית, בין ערכי המערב לבין כוחות המבקשים לפרק אותם מבפנים.
באירוניה היסטורית קשה לעיכול, דווקא אירופה – היבשת שנשאה באחריות לאסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי – היא כיום אחד המוקדים המרכזיים של אנטישמיות מודרנית. לא זו הגסה והישירה של המאה ה-20, אלא אנטישמיות מתוחכמת, עטופה במונחים של "זכויות אדם", "צדק אוניברסלי" ו"מאבק בקולוניאליזם".
בשם רגשי אשמה היסטוריים ובשם תרבות של סובלנות כמעט בלתי מוגבלת, נוצרה באירופה מציאות פרדוקסלית: יהודים נרדפים שוב, לא משום שהם "זרים", אלא משום שהם מזוהים עם מדינה שמסרבת להתנצל על זכותה להתקיים ולהגן על אזרחיה. בתי כנסת מאובטחים, סטודנטים יהודים חוששים להזדהות, והתקשורת המרכזית מאמצת נרטיבים חד-צדדיים שמלבינים טרור ומציגים את ישראל כבעיה המוסרית של העולם.
לתוך הוואקום הערכי הזה חודרת אידיאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית, הרואה את העולם כמחולק לשני מחנות בלבד: מאמינים וכופרים.
על פי תפיסה זו, מי שאינו מוסלמי, ובוודאי מי שאינו מקבל את עליונות השריעה, מוגדר ככופר. ההשתלטות על מערב אירופה נתפסת כתהליך מדורג: הגירה מאסיבית, יצירת קהילות סגורות, דרישה לזכויות ייחודיות בשם חופש הדת, ערעור סמכות החוק האזרחי, ולבסוף כפיית נורמות דתיות על המרחב הציבורי. אין כאן חתירה לדו-קיום, אלא אסטרטגיה ארוכת טווח להחלפת ערכי המערב מבפנים.
אם אירופה מספקת את הרקע הרעיוני, הקמפוסים בארה"ב הפכו למעבדת הניסוי. אוניברסיטאות שנבנו על ערכי חופש הביטוי, הפלורליזם והחשיבה הביקורתית, הידרדרו לזירות של השתקה, הפחדה והסתה גלויה. סטודנטים יהודים מדווחים על חרמות, איומים והדרה, לא בשולי המערכת, אלא בלב מוסדות אקדמיים יוקרתיים.
מרצים ומנהלים בוחרים בשתיקה, מחשש להיתפס כ"לא מספיק פרוגרסיביים". מימון זר ממדינות שאינן דמוקרטיות משפיע על תכנים, מינויים וסדר יום רעיוני. וכך, בשם "הצדק החברתי", מאמצים חלקים מהאקדמיה תפיסות שמצדיקות אלימות ושמסמנות את ישראל ואת היהודים כאויב מוסרי לגיטימי.
מטרה נוחה
העובדה שישראל היא דמוקרטיה מערבית, טכנולוגית, ליברלית ומצליחה, היא אחת הסיבות למתקפה נגדה, אך לא היחידה. ישראל היא סמל להצלחה מערבית, לסירוב להיכנע, ולעמידה נחושה מול טרור ואידיאולוגיות קיצוניות.
עבור תנועות רדיקליות ואליטות מערביות שאיבדו אמון בעצמן, ישראל היא מטרה נוחה. קל יותר לתקוף את "הציונות" מאשר להתמודד עם כישלונות ההגירה וההקצנה הדתית. ערכים מערביים נתפסים כיום כ"מדכאים", וכך הופכת השנאה לישראל לכלי שבאמצעותו ניתן לערער את עצם רעיון המערב מבלי לומר זאת בגלוי.
הבעיה החמורה ביותר אינה הקריאות הקיצוניות, אלא שתיקת הממסד. פוליטיקאים, ראשי אוניברסיטאות, עורכי עיתונים ומובילי דעת קהל מעדיפים "לא להסתבך". הם מגנים באיחור, ברפיון, או לא מגנים כלל. בכך הם מאותתים שהאנטישמיות החדשה, כל עוד היא עטופה בשפה מוסרית, היא תופעה נסבלת. אך ההיסטוריה מלמדת אמת פשוטה: שנאה שאינה נבלמת בזמן, לא נעצרת מעצמה.
המאבק על דמותה של ישראל בזירה הבינלאומית אינו מאבק הסברתי צר. זהו מאבק על דמותו וחירותו של העולם החופשי. ישראל היא החזית, לא היעד הסופי. הבחירה כעת ברורה: עמידה נחושה על ערכים, או כניעה מתמשכת בשם נוחות מוסרית מזויפת. זו אינה רק שאלה של עתיד ישראל. זו שאלה של עתיד המערב כולו.
מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, חבר הכנסת ולדימיר בליאק מסביר איזו קואליציה צריך לדעתו להקים אחרי הבחירות הקרובות ואיך אפשר לגשר על הפער האידיאולוגי בין נפתלי בנט ליאיר לפיד
חברת הכנסת ד"ר צגה מלקו מהליכוד מסבירה מה דעתה על ועדת חקירה ממלכתית לחקר טבח השבעה באוקטובר, מה היא חושבת על גיוס חרדים ומה אחוז המתגייסים בקרב צעירים בני העדה האתיופית.
שר הבריאות, התיירות ,הרווחה והשיכון, חיים כץ מסביר איך הוא יכול לנהל ארבעה משרדי ממשלה , איך הוא פועל לשיקום יישובי הצפון ומה דעתו על שיריונים ברשימת הליכוד לכנסת הבאה
