הדמוקרטיה הבריטית עומדת בפני מבחן היסטורי: לנסח שפה אזרחית חדשה, המשלבת זהות לאומית עם רב-תרבותיות, מבלי לגלוש לקיצוניות. דוד בן בסט
בריטניה של 2026 אינה המדינה שהייתה לפני דור. השינוי איננו רק פוליטי – אלא גם דמוגרפי, תרבותי ורעיוני – והשילוב הזה יוצר משבר זהות עמוק. השאלה כבר איננה האם בריטניה משתנה, אלא האם יש לה הנהגה שמסוגלת לדבר בכנות על השינוי הזה, מבלי להיגרר לקלישאות, לפחדים או להכחשה. דמוקרטיה בריאה לא חוששת מדיון על זהות, היא זקוקה לו כדי להמשיך לשרוד.
לפי מפקד האוכלוסין הבריטי משנת 2021, לונדון הפכה לעיר שבה הבריטים הלבנים הם מיעוט – כ-37% בלבד מהאוכלוסייה. ברחבי אנגליה כולה שיעור האוכלוסייה המגדירה עצמה "בריטים לבנים" ירד ל-74%, ירידה חדה לעומת יותר מ-87% בתחילת שנות ה-90. במקביל, הקהילה המוסלמית גדלה לכ-6.5% מהאוכלוסייה – יותר מ-4 מיליון בני אדם – והיא הקבוצה הדתית בעלת שיעור הצמיחה הגבוה ביותר במדינה. הנתונים עצמם אינם גזר דין פוליטי, אך הם מסמנים שינוי בקנה מידה היסטורי.
בעיר השנייה בגודלה באנגליה, ברמינגהאם, קרוב ל-30% מהתושבים הם מוסלמים – האחוזים הגבוהים ביותר במדינה במרכז עירוני גדול. גם במנצ'סטר, ברדפורד ולוטון קיימות קהילות מוסלמיות משמעותיות המשפיעות על המרקם החברתי המקומי. עבור חלק מהציבור הבריטי, השינוי הזה נתפס כהתפתחות טבעית של חברה רב-תרבותית, ועבור אחרים הוא מעורר תחושת אי-ודאות עמוקה לגבי עתיד הזהות הלאומית.
דמוגרפיה איננה אידיאולוגיה. אנשים הם אינם מספרים בטבלה, אלא אזרחים בעלי זכויות. אך כאשר שינוי כה מהיר פוגש מערכת פוליטית שחוששת לדבר על זהות לאומית, נוצר ואקום רעיוני. לתוך הוואקום הזה נכנסות תנועות רדיקליות, משמאל ומימין, שמציעות נרטיבים קיצוניים במקום דיון מאוזן. וכך הופכת הפוליטיקה לשדה רגשי במקום מרחב רציונלי.
הוויכוח בבריטניה איננו רק על הגירה, אלא בעיקר על קצב ההגירה ועל יכולת המוסדות לשמר לכידות אזרחית. לפי נתוני משרד הסטטיסטיקה הבריטי, בשנת 2023 לבדה נכנסו למדינה יותר מ-700 אלף מהגרים רשומים ועוד כ-150 אלף בלתי חוקיים – מספר שיא היסטורי. קצב כזה יוצר לחץ על דיור, חינוך, תעסוקה ושירותים ציבוריים, אך חשוב לא פחות – הוא מייצר תחושת חוסר יציבות תרבותית בקרב האזרחים.
כאשר הממשלה מסרבת להכיר בתחושת אובדן הזהות הלאומית, היא איננה מעלימה אותה – אלא דוחפת אזרחים לזרועות הפופוליזם. אנשים אינם בהכרח מתנגדים לגיוון, אך הם מתקוממים כאשר אין להם קול בדיון הציבורי על עתיד ארצם. שתיקה פוליטית היא לא פתרון – אלא היא האצת הקיטוב.
השבוע נידונו למאסר עולם שני מחבלים שהתכוננו לבצע פיגוע בקרב הקהילה היהודית הבריטית. על פי כתב האישום, הם פעלו בהשראת ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). השניים תכננו להשתמש בנשק אוטומטי כדי לרצוח מאות יהודים, במזימה שהוגדרה על ידי התביעה ככזו שהייתה עלולה להיות קטלנית אף יותר מפיגוע הירי ההמוני שהתרחש בדצמבר האחרון בחוף בונדיי שבסידני.
על רקע העניין הזה מתחדד גם המאבק הרעיוני סביב ישראל והציונות. השיח האנטי-ציוני בשמאל הרדיקלי האירופי הפך לסמל של ויכוח עמוק יותר: האם כל לאומיות היא גזענות? אם התשובה חיובית, אין מדינת לאום שיכולה להישאר לגיטימית, כולל בריטניה עצמה. זהו מדרון רעיוני שמערער את יסודות הדמוקרטיה הליברלית, משום שהוא שולל את זכותן של חברות להגדיר גבולות זהות משותפת.
עליית מפלגת הירוקים משקפת את המתח הזה. מפלגה שנולדה מתוך דאגה לאקולוגיה, ואימצה בשנים האחרונות תפיסת עולם פוסט-לאומית, הרואה במדינת הלאום מבנה מוסרי שיש לשנותו. הדלפת המסמך הפנימי של המפלגה ל"טלגרף" בשבוע שעבר, שבו פעילים דרשו להגדיר ציונות כגזענות ולשלול את רעיון המדינה היהודית, איננה אנקדוטה – אלא ביטוי למגמה אינטלקטואלית רחבה: דה-לגיטימציה של מדינה לגיטימית החברה בחבר העמים.
הסתירה חריפה, כי בריטניה מתגאה ברב-תרבותיות, אך מתקשה להגדיר תרבות משותפת. חברה שבטוחה בעצמה מסוגלת לשלב מהגרים תוך שמירה על עמוד שדרה תרבותי. חברה שאיבדה ביטחון בזהותה נעה בין אשמה עצמית לבין תגובת נגד חריפה. הקצוות הרועשים אינם מייצגים את רוב הציבור, המבקש גם פתיחות וגם המשכיות.
בריטניה לא קורסת, אך היא מתנדנדת. הדמוקרטיה הבריטית עומדת בפני מבחן היסטורי: האם תצליח לנסח שפה אזרחית חדשה המשלבת זהות לאומית עם רב-תרבותיות, מבלי לגלוש לקיצוניות? דמוקרטיה שאינה מסוגלת לנהל דיון כן על דמוגרפיה וזהות, דנה את עצמה לשיח של סיסמאות.
השאלה הגדולה של בריטניה איננה אם תשתנה, אלא אם תצליח להשתנות מבלי לאבד את עצמה. עתיד המדינה תלוי ביכולתה לנהל ויכוח אמיץ, מורכב ושקול על זהות, שייכות ואחריות משותפת. בלי השיח הזה, כל שינוי דמוגרפי הופך למשבר פוליטי שימשיך לזעזע את הממלכה.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC
יורם מוקדי מראיין את אודי לב-ער לשעבר ראש חטיבת הביטחון של משרד החוץ; רן לבנה, מנהל סוכנות החלל הישראלית ובמשרד החדשנות והמדע; נדבר גם עם שמואל רוזנר, מחבר הספר "בעניין החרדים…" (הוצאת התחנה); יובל שחף, בעלים ומנכ"ל של חברת בלקו אנרג'י חברה יזמית בתחום האנרגיה המחודשת; דוקי דרור, יוצר הפרויקט "הפוליטיקה של הזיכרון"; ד"ר אחינעם סוחר, נוירולוגית עצמאית במכבי שירותי בריאות; צבי האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה ויו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת
מי באמת זכאי לתמיכת המדינה – ואיך מחליטים איזה סטארטאפ יקבל מימון ואיזה לא? בפרק התשיעי של "לתפוס את הפטנט",
הפודקאסט של קבוצת לוצאטו ורדיוס 100FM, ד"ר אסתר לוצאטו ועו"ד תמר לוצאטו מארחות את יו"ר רשות החדשנות והמדען הראשי, ד"ר אלון סטופל.
בפרק, ד"ר סטופל מפרק את הקריטריונים שמאחורי החלטות הרשות, ומפרט על הפוקוס הנוכחי של ישראל –
מתעשיית הדיפטק והתעשייה הביטחונית ועד מכשור רפואי ובינה מלאכותית. וגם: האם מלחמת "חרבות ברזל" דווקא האיצה הקמה של סטארטאפים חדשים?
מהם מנועי הצמיחה של ההייטק הישראלי, ואיך שומרים על ההון האנושי כאן – ולא מעבר לים.
בפרק העשירי של "לתפוס את הפטנט", הפודקאסט של קבוצת לוצאטו ורדיוס 100FM, ד"ר אסתר לוצאטו ועו"ד תמר לוצאטו מארחות את פרופ' נדב כץ,
ממייסדי Qarakal Quantum, ה-CTO של החברה ומהחלוצים של תחום המחשוב הקוונטי בישראל.
בפרק הן מנסות לפשט בעזרתו את אחד התחומים המורכבים והמרתקים בעולם הטכנולוגיה: מה זה בכלל מחשב קוונטי, מה הוא יודע לעשות שמחשב רגיל לא,
ואיפה כבר היום רואים יישומים אמיתיים – מרפואה מותאמת אישית ועד פתרון בעיות מורכבות בלוגיסטיקה ותשתיות.
עוד בפרק: האם מחשוב קוונטי הוא כבר מציאות או עתיד רחוק, איך הוא משתלב עם בינה מלאכותית,
ומה ישראל צריכה לעשות היום כדי להישאר שחקנית מובילה בתחום גם בעשור הבא?
