האו"ם הוא מוסד ארכאי, רקוב, לא רלוונטי ועל סף פשיטת רגל. הארגון זקוק לרפורמה יסודית, אחרת ייזכר כאזהרה מפני מה שקורה כאשר כוח בינלאומי מתנתק ממוסר בסיסי. דוד בן בסט
האומות המאוחדות אינו עוד גוף בינלאומי שמטרתו צדק או שלום. הארגון הפך למוסד חלול, פוליטי וצבוע, שבו אנטישמיות מוסווית בשפה דיפלומטית. במקום להיות מצפן מוסרי עולמי, האו"ם הידרדר לזירה שבה רוב אוטומטי מכתיב שקרים בקנה מידה תעשייתי. ארגון שנולד מתוך טראומת מלחמת עולם והבטחה היסטורית ל"לעולם לא עוד", הפך עם השנים למנגנון שמתקשה להבחין בין תוקפן למתגונן.
ישראל היא הדוגמה המובהקת ביותר לקריסה הזו. אין בעולם מדינה שנבחנת תחת זכוכית מגדלת כה מעוותת. בעוד משטרים רצחניים מדכאים מיליונים, כולאים מתנגדים פוליטיים ומבצעים טיהורים אתניים, מועצת זכויות האדם של האו"ם מתעקשת להפוך את ישראל לאובססיה קבועה. במועצה לא מועברת על ישראל ביקורת לגיטימית, אלא מדובר במנגנון פוליטי שמטרתו סימון יעד נוח. ההחלטות חוזרות על עצמן בניסוח משתנה, אך במסר קבוע: ישראל אשמה מראש.
כל הצבעה כמו נוצקה באותה התבנית: קואליציה של מדינות שאינן דמוקרטיות, חלקן מפירות זכויות אדם באופן שיטתי, מטיפה לישראל מוסר. ארגון שמאפשר לדיקטטורות לשפוט דמוקרטיות איבד את הזכות לדבר בשם האנושות. אין כאן שיח של זכויות אדם, אלא שימוש ציני בשפה מוסרית לצרכים פוליטיים.
הבעיה אינה עצם הביקורת על ישראל. מדינות צריכות לעמוד לביקורת, הבעיה היא הסלקטיביות. כשטרור זוכה להבנה ותגובת נגד מוצגת כפשע – המערכת המוסרית מתהפכת. כשהאו"ם מוביל את העוול הזה, הוא הופך לגוף שמכשיר אותו. מוסר בינלאומי הופך לכלי פוליטי.
חלק מהאבסורד טמון בהרכב המדינות המשפיעות בזירה הזו. מדינות כמו איראן, שמשטרה טובח בבני עמו ומממן ומחמש ארגוני טרור – יושבות בפורומים בינלאומיים ומטיפות לאחרים מוסר. דרום אפריקה, שמובילה קו מדיני חריף נגד ישראל תוך התעלמות ממשטרים אלימים אחרים, כשהיא עצמה מואשמת באלימות ובאפליה כלפי להט"ב – הפכה לקול מרכזי בקמפיין הדה-לגיטימציה. גם מדינות באירופה, ובראשן ספרד ובלגיה, שמציגות עצמן כמגינות זכויות אדם, נוקטות קו סלקטיבי המעניק לגיטימציה פוליטית לנרטיבים קיצוניים, במקום לעמוד באופן ברור נגד טרור באשר הוא.
המבנה הארגוני של האו"ם מאפשר לרוב פוליטי לכפות נרטיב גם כשהוא מנותק מהמציאות. כאשר אנטי-ישראליות הופכת לשיטה באופן "דיפלומטי", הדרך לאנטישמיות מוסדית היא קצרה מאוד. האנטישמיות כבר כאן, עטופה בשפה דיפלומטית מנומסת – ומעניקה הכשר לטרור.
דמעות של שתיקה
במרכז העניינים עומד מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, דמות על גבול הפתטיות, שמסמלת יותר מכל את שקיעת הארגון. תחת הנהגתו, האו"ם לא רק שלא תיקן את עיוותיו, אלא אף העמיק אותם. במקום לשמש כקול של אחריות בינלאומית, הארגון אימץ שיח פוליטי חד-צדדי, שמרחיק אותו עוד יותר ממעמד של מתווך אמין. מזכ"ל שאינו מסוגל להציב גבולות מוסריים ברורים, מוביל מוסד שאיבד גבולות. שתיקה מול עוולות אינה ניטרליות, היא בחירה.
הקריסה אינה רק ערכית, היא גם כלכלית. האו"ם מתקרב לחדלות פירעון, ולא במקרה. מדינות תורמות עייפו ממימון מנגנון ענק שמייצר הצהרות במקום תוצאות. מיליארדים נשפכים לבירוקרטיה מנופחת, בעוד אמון הציבור מתרסק. כשארגון חדל להיות רלוונטי מוסרית, הוא מאבד גם את זכות הקיום הכלכלי שלו. גוף ללא אמון הוא גוף ללא נשמה שסופו לקרוס.
זהו רגע האמת. האו"ם ממשיך להתקיים מכוח האינרציה בלבד, ושורד בזכות הרגל דיפלומטי, לא בזכות אמון. ככל שהפער בין יומרותיו למציאות גדל, כך גדלה התחושה שהארגון הוא גוף שמדבר בשם האנושות מבלי לייצג אותה. העולם משתנה במהירות, והאו"ם נותר תקוע בתבניות כוח של המאה הקודמת.
רפורמה עמוקה כבר אינה אופציה, היא תנאי הישרדות. בלי שקיפות, בלי איזון, בלי מנגנוני בקרה שמונעים שימוש פוליטי ציני, האו"ם ימשיך להתפורר. לא בפיצוץ דרמטי, אלא בריקבון איטי של חוסר אמון. מוסדות אינם מתים ביום אחד, הם נשחקים עד שהם הופכים ללא רלוונטיים.
ההיסטוריה אינה סלחנית למוסדות שמאבדים את ייעודם. אם האו"ם לא יתעורר, הוא ייזכר לא כהבטחה שהגנה על האנושות – אלא כאזהרה מפני מה שקורה כאשר כוח בינלאומי מתנתק ממוסר בסיסי. השאלה היא אם נותר בגוף הארכאי הזה רצון להשתנות ולייצג באופן מוסרי ושוויוני את חבריו, או שימשיך להתקיים רק כצל של עצמו.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC
בפרק העשירי של "קשר פתוח" אנחנו מארחים את רון יציב,4X1IG מהדמויות הוותיקות והמוכרות בחובבות
הרדיו בישראל.
בשיחה עם רון אנחנו חוזרים לדרך שבה התחיל בעולם הרדיו, ומדברים על השנים הרבות של פעילות בארץ ובעולם,
על הקשר בין קהילת חובבי הרדיו בישראל לקהילה הבינלאומית, ועל המקום החשוב של חובבות הרדיו דווקא ברגעים
שבהם מערכות התקשורת הרגילות כבר לא מובנות מאליהן.
דרך הניסיון האישי שלו אנחנו נוגעים גם בתקשורת בשעת חירום, בעבודה מול ה-IARU, בחשיבות של ידע, תרגול
ומוכנות, ובעיקר בשאלה מה הופך את חובבות הרדיו להרבה יותר מעוד תחביב טכני.
פרק על רדיו, אנשים, אחריות וקהילה, עם אדם שחי את העולם הזה כבר עשרות שנים.
קשר פתוח | הפודקאסט של חובבי הרדיו בישראל
מרכז הקואליציה בוועדת הכספים, חבר הכנסת אלי דלל מסביר מה הוא חושב על השריונים ברשימת הליכוד לכנסת ומה דעתו על ההעברות התקציביות למוסדות חרדים בוועדת הכספים
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים , יריב לוין מסביר למה התעקש על הרפורמה במערכת המשפט , מה דעתו על גיוס חרדים לצה"ל ואיזו מפלגה לא תהיה שותפה לממשלה בראשות הליכוד
