משפט אחד של חליוה הפך לסמל לקריסת האמון במערכת הביטחון

אמירתו האומללה של ראש אמ"ן לשעבר מלמדת אותנו על התרבות הארגונית המסוכנת ששררה בצה"ל ערב 7 באוקטובר, ומעלה ספקות בנוגע לשאלה אם הלקחים מהאסון אכן נלמדו ותוקנו. דוד בן בסט

הדברים החצופים של האלוף (במיל') אהרון חליוה, ראש אגף המודיעין לשעבר, שיש לו אחריות ישירה וכבדה למחדל 7 באוקטובר, עדיין מהדהדים בתוך השיח הציבורי. אמירתו ש"ישראל היא בורדל" (בית בושת), היא לא רק אומללה אלא גם מהווה ניסיון להמעיט בכישלון האישי שלו. וחושפת בפני אזרחי המדינה והעולם כולו את עומק הכאוס שאליו הידרדרה מערכת הביטחון ערב מתקפת חמאס הנפשעת. במקום להקרין אחריות ממלכתית, חוסן ומשמעת, בחר אחד הקצינים הבכירים במדינה להשתמש בביטוי גס ומביש, ולשפוך שמן על מדורת האי־האמון הציבורי.העובדות שצפו לאחר האסון מציירות תמונה קשה. בליל 6־7 באוקטובר, כאשר זוהו תנועות חריגות ברצועת עזה ובראשן הפעלת מאות כרטיסי סים חדשים, התקיימו שיחות התייעצות בהולות בצמרת הצבא. אך חליוה, האיש שאמור היה להיות הראשון להגיב, כלל לא היה שם. הוא שהה בחופשה פרטית באילת. עוזרו האישי, שהחזיק במידע, בחר שלא להעיר אותו משנתו.

הטיעון הרשמי הוא שלא היה מדובר בהתרעה "מוחלטת", אלא בנתון שגרתי נוסף בשרשרת התרעות. בפועל, זה היה רגע קריטי שבו כל דקה יכלה לשנות את התמונה. העובדה שראש אמ"ן המשיך לישון ולא התייצב בחדר המלחמה, מגלמת את התרבות הארגונית המסוכנת שהתפתחה – תרבות של זחיחות, של הנחות יסוד שגויות ואשליה שחמאס "מורתע".

תת־אלוף אפרים לפיד, מי שהיה מפקד יחידת 8200, העניק לאחרונה ריאיון לתוכניתי "הנבחרים" ברדיו רדיוס 100FM, שבו תקף את ההחלטה האומללה לפרק את יחידת "חצב", שהייתה אמורה להיות מופקדת על האזנה והבאת מודיעין ממקורות אויב גלויים, ופעלה במסגרת יחידת המודיעין 8200. הקמת היחידה מחדש אחרי 7 באוקטובר מעידה על עומק הרשלנות שבפירוקה.

כשחליוה התבקש להסביר את מחדל המודיעין, הוא בחר לתאר את ישראל כ"בורדל". קשה לחשוב על מילה שפוגעת יותר בלגיטימציה הלאומית ובאמון הציבור. זהו לא רק ביטוי חסר טקט, זו אמירה שמטילה כתם כבד על דמותו של קצין בכיר. יסביר בבקשה מר חליוה (ולא רק הוא) מדוע המודיעין התמקד כמעט רק באמצעים טכנולוגיים, תוך השמטה כמעט מוחלטת של מקורות אנושיים (הפעלת סוכנים)?

הציבור הישראלי ציפה לשמוע מילים אחרות: לקיחת אחריות, הכרה בכשל, התחייבות לתיקון. במקום זאת הוא קיבל משפט שמסמל אובדן שליטה, חוסר כבוד למדינה ולמוסדותיה, ונכונות להסיר אחריות אישית ולהשליכה על "כלל המערכת". יש שראו באמירה ביטוי לתחושת הכאוס האמיתית, אחרים פירשו אותה כפליטת פה מביכה של אדם שנמצא בלחץ. כך או אחרת, ההשפעה התודעתית הייתה הרסנית. אויבי ישראל חגגו על דבריו, בעוד האזרחים עצמם איבדו עוד נדבך של אמון במערכת הביטחונית.

מי העיר את מי

ראש הממשלה בנימין נתניהו טען כי ראש השב"כ רונן בר "לא העיר אותו", והטיל חלק מן האשמה על שירות הביטחון הכללי. אומנם נתניהו אמר לא פעם כי חודשים קודם למתקפה הייתה התרעה על כוונת חמאס לבצע מהלך צבאי, אבל רק ועדת חקירה תבדוק ותסיק מסקנות, איך הידרדרה ישראל לאסון הנורא של 7 באוקטובר.

אם ראש אגף מודיעין טוען ש"לא הייתה התרעה מוחלטת" ולכן לא העירו אותו, הרי שעדותו שלו מצביעה על כישלונו. מדוע לא הופנו כוחות נוספים לדרום? ומדוע התרעות חוזרות ונשנות נבלעו תחת הנחת יסוד שגויה כי "חמאס לא מעוניין במלחמה"?

האמירות של חליוה עוררו סערה לא רק בציבור הרחב, אלא גם בקרב אנשי צבא לשעבר ופוליטיקאים מכל גוני הקשת, שדרשו גינוי לדברים החמורים שאמר ולניסיון החד־משמעי לברוח מאחריות אישית. כיצד ייתכן שקצין בדרג כה גבוה אינו מבין את המשמעות של מילותיו, ואינו מודע לנזק שהן גורמות? האירוע הפך לסמל של תרבות ארגונית קלוקלת שבה האחריות מתפוגגת, והאמת מוחלפת בהכחשות ובהתבטאויות חצופות.

בסופו של דבר, האמירה של חליוה אינה מנותקת מהמציאות. היא משקפת תחושה שקיימת גם בקרב הציבור – תחושת חוסר שליטה של המערכת הביטחונית, שהפכה למבולבלת וחסרת אחריות. האמירה המחוצפת תיארה בגסות את מה שרבים הרגישו. מקצין בכיר נדרשת אחריות אחרת, וכשהוא בוחר להשתמש במילים כאלה, הוא לא רק מבזה את עצמו אלא גם את המדינה כולה. אין בכך אומץ אלא חולשה. אין בכך אמת אלא הודאה בכישלון.

הפרשה הזו, כמו אחרות סביב מחדל 7 באוקטובר, מחייבת חשבון נפש עמוק. ישראל לא יכולה להרשות המשך שירותם של אנשי ביטחון בכירים כמו חליוה, שמתקשה להבחין בין התרעה קריטית לשגרה. בין שמדובר ברונן בר או באהרון חליוה – הציבור דורש תשובה אחת: איך קרה האסון הזה, ומי ישלם את המחיר? התשובה לא יכולה להישאר במילים ריקות. היא חייבת לבוא במעשים, בהפקת לקחים אמיתית ובשינוי תרבותי עמוק.

דבריו השחצנים והיהירים של האלוף אהרון חליוה, "ישראל היא בורדל", הפכו את המשפט האומלל לסמל לא רק לכישלונו האישי אלא גם להתמוטטות האמון הציבורי במערכת הביטחון. האחריות למחדל 7 באוקטובר לא תוכל להימחק במילים, וגם לא בהטחת אשמות. היא דורשת ממנהיגי המדינה וממפקדי הצבא להוכיח במעשים שהשיעור נלמד, שהתרבות השתנתה, ושהעם יכול להאמין שוב במערכת שנועדה להגן עליו.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ובעבר כתב של רשת הטלוויזיה.

שתף