אירופה בדרך לנקודת שבר: האזהרות שהופכות למציאות

אירופה שרויה בחולשה פנימית עמוקה וניצבת על פרשת דרכים – כשבמרכז התהליך נמצאת סוגיית ההגירה. דוד בן בסט

מדינות אירופה ניצבות כיום באחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. קריסתן, אם תתרחש, לא תבוא ביום אחד, אלא כתהליך הדרגתי של שחיקה. צעד אחר צעד, החלטה אחר החלטה, תוך העדפה עקבית של הדחקה על פני התמודדות אמיצה. מה שהחל כהיסוס הפך למדיניות.

אירופה נראית כיום כמי שמתקשה להגן על עצמה, לא מפני אויבים חיצוניים, אלא מפני חולשה פנימית עמוקה. מדינות כמו שוודיה, צרפת, בלגיה, ספרד ובריטניה מציגות שורת תהליכים מדאיגים – של אובדן שליטה, של שחיקת זהות ושל כרסום בעקרונות שעליהם נבנתה אירופה המודרנית.

במרכז התהליך ניצבת סוגיית ההגירה. במשך שנים הוצגה ההגירה, בעיקר ממדינות מוסלמיות, כהכרח מוסרי וכביטוי לערכים הומניים. אין ספק כי רבים מן המהגרים מבקשים להשתלב ולבנות חיים חדשים. אולם לצד זאת, התפתחו גם מוקדים של קיצוניות, הסתגרות תרבותית, ולעיתים עוינות כלפי ערכי החברה המארחת.

בשוודיה, הרשויות הוזהרו במשך שנים מפני היווצרות אזורים שבהם המדינה תתקשה לאכוף את החוק. התגובה הייתה הכחשה. רק כאשר מקרי ירי, פשיעה מאורגנת ומהומות הפכו לתופעה חוזרת, החלה הכרה בבעיה, אך כעת נראה שכבר מדובר במציאות מושרשת שקשה מאוד לטפל בה.

פרברי הערים הגדולות בצרפת הפכו לזירות עימות מתמשך. כל גל אלימות מלווה בהצהרות על "טיפול שורש", אך בפועל ההתמודדות נדחית פעם אחר פעם. במקום להציב גבולות ברורים, נבחרת לעיתים גישה של הכלה, גם כאשר מדובר בגורמים שאינם מקבלים את חוקי המשחק הדמוקרטיים. התוצאה היא שחיקה בסמכות המדינה ובתחושת הביטחון של האזרחים.

גם בבלגיה ניכרת אותה תבנית. אזורים מסוימים, בעיקר בערים הגדולות, הפכו לסמל של אובדן שליטה – שילוב של פשיעה, הקצנה אידיאולוגית וקושי מתמשך של רשויות האכיפה. במשך שנים נבחרה מדיניות של העלמת עין, עד שהמציאות כבר לא אפשרה זאת.

בבריטניה מתקיימים דיונים ציבוריים חריפים על ביטחון אישי, על פשיעה ועל שילוב חברתי. גם כאן חוזרת אותה תבנית מוכרת: אזהרות מוקדמות, הכחשה פוליטית, דחיית החלטות ולבסוף משבר שמחייב תגובה מאוחרת ויקרה.

יש להדגיש: הבעיה אינה עצם ההגירה, אלא חוסר היכולת לנהל אותה, להציב גבולות ברורים ולמנוע חדירה של גורמים קיצוניים המנצלים את הפתיחוּת האירופית. כאשר מדינה אינה מצליחה להבדיל בין קליטה אחראית לבין ויתור על שליטה – היא פוגעת בעצמה.

מעל לכל אלה מרחפת שאלת המנהיגות. נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס נתפסים בעיני מבקרים רבים כמייצגים גישה תבוסתנית הססנית, כזו שמעדיפה הצהרות כלליות על פני הכרעות ברורות. במקום להתמודד חזיתית עם האתגרים, הם נוטים לדחות את ההכרעה, מתוך שיקולים פוליטיים פנימיים.

הדבר ניכר גם בזירה הבינלאומית. בעוד איראן ממשיכה במדיניות תקיפה ובהצהרות חריפות נגד ישראל, התגובה האירופית נותרת לעיתים מרוסנת ומהוססת. במקום קו ברור מול משטר המוגדר כגורם טרוריסטי מערער יציבות, הם מדברים בשפה דיפלומטית רכה ומשגרים קריאות כלליות להרגעת המצב.

הדרישה האירופית להפסקת עימותים, גם כאשר מדובר במאבק בטרור, נתפסת בעיני מבקרים רבים כניתוק מהמציאות. זו אינה רק נאיביות, אלא דפוס של רופסות ודחיית ההבנה שאותם איומים עלולים בסופו של דבר להגיע גם לאירופה עצמה.

במקביל, אזרחים רבים ברחבי היבשת מדווחים על תחושת חוסר ביטחון גוברת. השיח הציבורי משתנה, ונושאים שבעבר נדחקו לשוליים הופכים למרכזיים. הפער בין הציבור לבין ההנהגה הולך ומעמיק, והוא מערער את האמון במוסדות המדינה.

הבעיה המרכזית היא לא אירוע כזה או אחר, אלא דפוס מתמשך: תגובה מאוחרת אם בכלל, הימנעות מהכרעה, והעדפת שקט זמני על פני פתרון ארוך טווח. ההיסטוריה האירופית מלמדת כי דחייה אינה פותרת משברים – היא רק מעמיקה אותם.

אירופה עדיין יכולה לשנות כיוון. יש לה כלים, ידע ועוצמה. אך לשם כך נדרשת הנהגה אמיצה – כזו שמוכנה להכיר במציאות, להציב גבולות ברורים ולפעול בנחישות. השאלה הגדולה היא אם מנהיגי היבשת יבחרו בדרך זו, או שימשיכו במסלול של הדחקה, עד שהמשבר יהפוך לבלתי ניתן לשליטה – וההשלכות לא ייעצרו בגבולות היבשת.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף