פרשת הציוצים האנטישמיים, של מפלגת השמאל הרדיקלי די לינקה, מצביעה על נורמליזציה של אנטישמיות במסווה של ביקורת פוליטית וממחישה כיצד אנטישמיות אינה עוד נחלתם של חוגי ימין קיצוני, אלא גם של שמאל רדיקלי. דוד בן בסט
פרשת הציוצים האנטישמיים של מפלגת השמאל הרדיקלי די לינקה בגרמניה איננה אירוע נקודתי, אלא חלק ממגמה רחבה ומדאיגה – חדירת אידיאולוגיה אנטי־ישראלית לתוך השיח הציבורי האירופי, שמתגלגלת לעיתים לאנטישמיות גסה. המקרה האחרון חושף כיצד שנאה עתיקה מקבלת פנים חדשות תחת מסווה מודרני של "זכויות אדם" ו"דמוקרטיה", וממחיש את האתגר שמולו ניצבים היהודים וישראל.ביולי האחרון הורדו 52 תלמידים יהודים מצרפת ממטוס של חברת התעופה וואלינג בעיר ולנסיה שבספרד.
על פי דיווחים, ההחלטה התקבלה לאחר שהנערים שרו שירים בעברית והטייס סירב להטיסם. הפרשה עוררה הדים נרחבים בתקשורת הבינלאומית, פורשה כאפליה אנטישמית חמורה, והיוותה עדות נוספת לכך שגם באירופה של 2025 יהודים נחשפים להשפלה וליחס מפלה בשל זהותם.
מאוחר יותר, חברת התעופה ושלטונות ספרד טענו כי הסיבה האמיתית להורדת הקבוצה הייתה "התנהגות חצופה" והפרת כללי בטיחות. אולם עצם החקירה שפתחו הרשויות בצרפת בחשד לאפליה דתית, מצביעה על עומק המשבר ועל החשש הממשי שמדובר במקרה של אפליה ממוסדת.
הסערה האמיתית החלה כאשר חשבון טוויטר המזוהה עם מפלגת די לינקה שיתף דיווח על האירוע בעיתון היהודי־גרמני "יודישה אלגמיינה", בצירוף הערה מחרידה: "אנחנו חייבים לאכזב אתכם. השלכת הילדים לא התרחשה כשהמטוס היה באוויר".
מדובר באמירה מצמררת, המעוררת אסוציאציות ישירות לשואה ולמעשי טרור מודרניים. במשך כמעט שלושה שבועות נותר הציוץ ברשת, עד שנמחק בלחץ ציבורי. אך הנזק כבר נעשה. הקהילה היהודית בגרמניה ובאירופה כולה ראתה בכך הוכחה נוספת לשבר המוסרי של מפלגה שמציגה את עצמה כחלוצת "המאבק לצדק חברתי".זה לא הסתיים כאן. זמן קצר לאחר מכן פרסם אותו חשבון ציוץ נוסף, חמור לא פחות, שבו הביע תמיכה ביוזמה הקוראת לביטול מוחלט של מדינת ישראל – ניסוח שמשמעותו טיהור אתני של יהודים. גם ציוץ זה נמחק, אך העובדה ששני המסרים הללו פורסמו מלכתחילה אינה מותירה מקום לספק כי בין אנטי־ציונות לאנטישמיות מפריד קו שנפרץ לחלוטין.
לצד ההתבטאויות הללו, קיימת בישראל שלוחה רשמית של קרן רוזה לוקסמבורג, המזוהה ישירות עם מפלגת די לינקה. הקרן, היושבת בשדרות רוטשילד בתל אביב וברמאללה, מתוקצבת מכספי משלם המיסים הגרמני, ומזרימה, על פי נתוני ארגון NGO Monitor, מיליוני שקלים לארגונים ישראליים ופלסטיניים.
בין מקבלי המימון בשנים האחרונות ניתן למצוא תנועות מחאה פוליטיות וחברתיות כגון מכון ון ליר, המכללה החברתית־כלכלית, לוחמים לשלום, כרם נבות ומרכז אדוה, וגופי תרבות כמו אנסמבל ח'שבי ועמותת תשרין.
אלו לכאורה גופים לגיטימיים הפועלים בתחומי חברה, תרבות וחינוך. בפועל, חלקם מעורבים בהפקת דוחות בינלאומיים המאשימים את ישראל בפשעי מלחמה, משתפים פעולה עם ארגונים אנטי־ישראליים מובהקים, ולעיתים אף מקדמים נרטיבים התואמים את עמדות תנועת ה־BDS, הפועלת להטלת חרם על ישראל.
האם ניתן להפריד בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלות ישראל לבין אנטישמיות במסווה? תומכי הקרן טוענים כי היא מקדמת דמוקרטיה, חופש ביטוי ופלורליזם בישראל. אך כאשר מפלגת האם בגרמניה מפרסמת ברשתות החברתיות ציוצים המזעזעים את דעת הקהל היהודית והבינלאומית, קשה להפריד בין המימון האידיאולוגי לבין התוצאה.
השפה שבה נעשה שימוש – רמיזות לרצח ילדים יהודים ותמיכה בביטול המדינה היהודית – חורגת לחלוטין מביקורת פוליטית לגיטימית, ומעידה על אנטישמיות לכל דבר.
בגרמניה נשמעו גינויים חריפים מצד הקהילה היהודית, שדרשה לחקור כיצד קרן הנתמכת מכספי ציבור יכולה להיות מזוהה עם מפלגה שמאפשרת הפצת מסרים אנטישמיים. בישראל, חברי כנסת ופעילים קראו לעצור מיידית את פעילות הקרן, בטענה כי היא משמשת צינור להפצת אידיאולוגיות עוינות.
מנגד, בשמאל הישראלי היו מי שהמשיכו לראות בקרן שותפה לגיטימית לדיון דמוקרטי. הם טענו כי פעילותה המקומית נפרדת מהתבטאויות אנטישמיות באירופה. אלא שהקשר הישיר בין המפלגה בברלין לבין התקציבים בתל אביב מציב סימן שאלה כבד מעל טענה זו.
סוגיה של ריבונות
מעבר לזעם הציבורי המיידי על מפלגת די לינקה, טמונה כאן סכנה ארוכת־טווח – נורמליזציה של אנטישמיות במסווה של ביקורת פוליטית.
כאשר אמירות כמו "ביטול המדינה היהודית" או "השלכת ילדים יהודים ממטוס" נאמרות על ידי מפלגה מערבית, הן מחלחלות בהדרגה אל השיח הציבורי, ובסופו של דבר עלולות להפוך לעמדות רשמיות בזירה הבינלאומית. מה שמתחיל כציוץ פרובוקטיבי עלול להפוך למדיניות באירופה או להחלטות של הממשלות באירופה.פרשת די לינקה וקרן רוזה לוקסמבורג היא תמרור אזהרה בוהק.
היא ממחישה כיצד אנטישמיות אינה עוד נחלתם של חוגי ימין קיצוני, אלא גם של שמאל רדיקלי עולמי. היא חושפת כיצד שנאה עתיקה מסתננת לערוצים מודרניים – באמצעות תרבות, חברה אזרחית ומימון בינלאומי.עבור ישראל, השאלה איננה רק חופש ביטוי או פלורליזם. מדובר בסוגיה של ריבונות ערכית: האם מדינה יהודית יכולה לאפשר מימון מגופים שבארצות מוצאם נשמעות קריאות לרצח יהודים ולביטול קיומה?
המאבק באנטישמיות, מתברר, אינו מתחיל או מסתיים בגבולות גרמניה. הוא מתרחש גם כאן, בלב תל אביב וירושלים, דרך קרנות ועמותות שמציגות את עצמן כ"שוחרות שלום", אך בפועל מקדמות אג'נדה מסוכנת. זוהי מציאות שאסור להתעלם ממנה, וחובה עלינו לפעול נחרצות לשנותה.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.
יורם מוקדי מראיין את ד"ר מיכאל מילשטיין, על המזרח התיכון החדש, מעורבות מדינות ערב ותורכיה; נדבר גם עם רינה מצליח, עיתונאית וחברת מועצה בעמותת 121, על מצב הקשישים במדינה; עמרי אסנהיים, על סדרת הדוקו "מה קרה לצה"ל?"; שמרית אור, פזמונאית ואשת ציבור, כלת פרס אקו"ם ופרס כינור דוד, על יום הולדתה ה-80; אמיר פלד, יזם, מנהל מוצר, מהנדס וחוקר ומפתח פילוסופיית ההצלחה הסדרתית, על ספרו; נירית בן קיש, סמנכ"לית השיווק בבנק ONE ZERO, על המסלול החדש והייחודי; אפרת ליבי, יוצרת הסרט "מצפה לו"- סיפורן של אלמנות המלחמה
יושב ראש השדולה למען הילד, חבר הכנסת אלי דלל מהליכוד מתייחס לתוכנית הנשיא האמריקאי טראמפ לסיום המלחמה בעזה ומה דעתו על אפשרות לשינוי שיטת הבחירות לכנסת
חברת הקבינט המדיני ביטחוני , שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, גילה גמליאל מסבירה מה היא חושבת על פגישת טראמפ– נתניהו , על העסקה לסיום המלחמה ועל ההתנצלות של ראש הממשלה בפני קטאר
