ההתנהלות הטורקית ב־7 באוקטובר ולאחר האסון ממחישה את הדו־פרצופיות של ארדואן ואת הסכנה הנשקפת ממנו. דוד בן בסט
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן איננו שחקן "מורכב" או "מתווך פוטנציאלי", הוא אויב מוצהר של ישראל. תגובתו לטבח, ובעיקר היעדר גינוי חד־משמעי לרצח אזרחים, אונס, חטיפות ופשעי המלחמה שביצע חמאס ב־7 באוקטובר ואחריו, ממקמים את טורקיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. יותר מכך: חמאס אינו רק ארגון שארדואן מגלה כלפיו סלחנות – אלא שותף רעיוני, אידיאולוגי ותודעתי.
במקום לצאת נגד הזוועות, בחר הנשיא הטורקי להלבין טרור, ואף הגדיר את חמאס כ"תנועת שחרור". בתוך כך, הוא האשים את ישראל בפשעי מלחמה והוביל קו הסתה בוטה הנשען על עיוות עובדות, שקרים ונרטיב אנטי־ישראלי ואנטי־יהודי.
לא מדובר בתגובה רגשית או רגעית, אלא במדיניות מחושבת, אידיאולוגית, עקבית וארוכת טווח, שנועדה לשרת אג'נדה אזורית רחבה.
הרודן הטורקי – באמצעות שופרו, העיתון "ייני שפק" – מכנה את ישראל "האויב מספר אחת של טורקיה", בעוד ישראל, יש להודות, לא תמיד הבינה את עומק הסכנה הנשקפת מארדואן. כבר ב־6 באוקטובר, ערב הטבח, פעלו מנגנוני ההסתה של האסלאם הפוליטי ברחבי העולם. לאחר השבת השחורה באוקטובר הפכה טורקיה לאחד ממוקדי ההדהוד המרכזיים של הנרטיב המסית.
כלי תקשורת המזוהים עם השלטון שידרו תעמולה שיטתית, דגלי חמאס הונפו בהפגנות, ורטוריקה אנטישמית במסווה של "ביקורת על ישראל" הפכה ללגיטימית. אנקרה תרמה בכך ישירות להתפרצות האנטישמיות הגלובלית ולדה־לגיטימציה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית.
התנהלות זו אינה מנותקת מהחזון הרחב יותר של ארדואן הניאו־עות'מאניות. טורקיה שואפת לשוב ולהיות כוח אימפריאלי אזורי לא רק באמצעים צבאיים, אלא גם באמצעים רעיוניים ודתיים. ארדואן מבקש למצב את עצמו כמנהיג העולם המוסלמי הסוני, כמי שמכתיב סדר יום אזורי ומתייצב מול המערב וישראל כאחד. חמאס, בהקשר זה, מהווה נכס אסטרטגי.
בכירי חמאס פועלים מטורקיה, נהנים מחסות מדינית ומקיימים פעילות כלכלית ופוליטית חופשית. טורקיה מסרבת להכיר בחמאס כארגון טרור, גם לאחר 7 באוקטובר, גם מול ראיות מצולמות וגם מול קונצנזוס בינלאומי ברור. בכך אנקרה מציבה עצמה בשורה אחת עם מדינות תומכות טרור, ובמקביל דורשת להמשיך להיתפס כשותפה מערבית לגיטימית.
הצביעות מתחדדת נוכח מאמציו של ארדואן לקבל מארה"ב מטוסי קרב מסוג F35 – המתקדמים ביותר של המערב. אותו נשיא שמסית נגד ישראל, תומך בפועל בארגון טרור ומערער את היציבות האזורית, דורש ליהנות מטכנולוגיה צבאית אמריקאית מתקדמת. זו אינה רק חוצפה מדינית, אלא גם סכנה אסטרטגית ממשית.
במקביל, טורקיה פועלת בנחישות לקבוע עובדות בשטח בצפון סוריה. באמצעות נוכחות צבאית קבועה, הקמת אזורי השפעה, שינוי דמוגרפי ותמיכה במיליציות הנאמנות לה, מנסה אנקרה לשרטט מחדש גבולות באזור. זהו מהלך אימפריאלי קלאסי, שמטרתו יצירת רצף טריטוריאלי והשפעה עמוקה בלב המזרח התיכון.
מאחורי האגרסיביות הטורקית מסתתר גם פחד. ארדואן מבוהל מהברית האסטרטגית ההולכת ונרקמת בין ישראל, יוון וקפריסין – ברית ביטחונית, מדינית ואנרגטית, הנתמכת בידי המערב. שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון סביב אנרגיה, ביטחון ימי ומודיעין, חותר תחת שאיפתה של טורקיה לשליטה אזורית, וממחיש שישראל אינה מבודדת – אלא שותפה מרכזית בסדר אזורי חדש.
לתוך קלחת האינטרסים נכנסת ההכרה הישראלית בסומלילנד שבקרן אפריקה. מעבר להכנסת אצבע לעינו של ארדואן, יש כאן אינטרס ישראלי ואיתות ברור לרודן הטורקי המבקש להרחיב את השפעתו ולהקים בסיס צבאי בסומליה השכנה. ההכרה בסומלילנד מהווה עבור ישראל מכפיל כוח כנגד החות'ים.
התבססות טורקית בצפון סוריה אינה עניין סורי בלבד, היא אתגר ישיר לישראל. לצד הנוכחות האיראנית והרוסית, הופכת טורקיה לשחקן צבאי נוסף בזירה הצפונית, שחקן בעל אידיאולוגיה שלילית וקשרים עם המר שבאויבינו – חמאס. ריבוי השחקנים העוינים מייצר מציאות ביטחונית נפיצה, שבה כל טעות עלולה להידרדר לעימות רחב.
חברותו של ארדואן בנאט"ו רק מחדדת את האבסורד. נאט"ו אמורה להיות ברית ערכית של דמוקרטיות. בפועל, טורקיה מתפקדת כסוס טרויאני: מדינה שמצד אחד חברה בברית המערבית, אך מדכאת אופוזיציה, רודפת עיתונאים, משתפת פעולה עם קטאר ואיראן, ומזינה אנטישמיות גלויה.
דונלד טראמפ נוהג לכנות את ארדואן "חבר שלי", בדיוק כפי שכינה גם את הרודן הצפון קוריאני קים ג’ונג און. בשני המקרים, יחסים אישיים החליפו שיקול אסטרטגי והעניקו לגיטימציה למנהיגים כוחניים שמערערים את היציבות האזורית והעולמית.
ישראל והמערב חייבים להתפכח. אי אפשר לנהל מדיניות של "גם וגם": גם לתמוך בטרור, גם להיות בנאט"ו, גם לקבוע עובדות בכוח בצפון סוריה וגם לדרוש F35. טורקיה של ארדואן בחרה את דרכה, והיא ברורה מתמיד. ארדואן אינו חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה האזורית.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
יורם מוקדי מראיין את לילך סיגן, חוקרת תקשורת אונ' בר אילן, עיתונאית וסופרת; עו"ד אמיר שושני, טייס חיל האוויר לשעבר, מורה דרך בשעות הפנאי וחובב היסטוריה נלהב; נדבר גם עם שחר דיין, מנכ"ל אנימלס; דני רובס, זמר ומוסיקאי; ד"ר ג'סי ויינברג, חוקר בתכנית ארצות הברית וישראל בזירה הגלובלית ב-INSS; עו"ד יפית מישורי סבג, יועצת סביבה ואקלים לרשויות מקומיות בחברת DHV MED; שמעון גרשון, מנכ"ל ומייסד "ערבויות ישיר", כדורגלן עבר, מוסיקאי.
בפרק זה של הפודקאסט "לתפוס את הפטנט", ד"ר אתי לוצאטו ועו"ד תמר לוצאטו מארחות את אור נדב ארגוב, ראש תחום שותפויות אסטרטגיות ואימפקט במרגלית סטארט־אפ סיטי וב־GAIA Partners,
ואת ד"ר נועם יוסף, מנכ"ל גאיה פרטנרס – מרכז חדשנות הפועל לקידום סטארטאפים, יזמים ומשקיעים בתחומי האקלים, האגריפוד והקיימות.
בפרק הם מספרים על חזונו של אראל מרגלית, ומסבירים מה הופך את צפון המדינה לאטרקטיבי עבור יזמים,
ומהם העוגנים המשמעותיים – כמו הקיבוצים, התעשייה והפיכתה של תל־חי לאוניברסיטה – שמאפשרים ליצור אקוסיסטם מתפקד וחזק המבוסס על חיבורים סינרגטיים.
בנוסף, נדבר על ההשפעה של המלחמה על היזמים בגליל ובגולן, ונבין מה הקשר המפתיע בין אמנות לחדשנות וכיצד תפיסה הוליסטית מסייעת לבניית חברות.
עוד בפרק: נכיר את קהילת הנשים היזמיות Galiladies ונדון בשאלה מדוע הצפון, בדומה לטקסס, מסתמן בתור העתיד של מדינת ישראל. האזינו לפרק מלא השראה, תשוקה לגליל וחזון לעתיד טוב יותר.
היועץ הפוליטי לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, עומרי אקוניס מסביר למה החליט להתמודד בפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת הבאה , מה דעתו על התנהלות בית המשפט העליון בשנים האחרונות ואיך הוא מרגיש כלוחם ב"כוח מאה", בעקבות פרשת שדה תימן
