ההיסטוריה היהודית מלמדת שכאשר איבדנו את הסולידריות – איבדנו הכל

כשבוחנים מקרוב את המציאות הישראלית העכשווית, מתגלים קווי דמיון מטרידים, ובראשם אידיאולוגיה דתית קנאית ומחלוקות פוליטיות ההולכות ומתעצמות. קבוצות בציבור מאשימות זו את זו בבגידה ובפגיעה במדינה. דוד בן בסט

בכל פעם שבה ההיסטוריה היהודית נקלעה למבוי סתום, הופיעה תזכורת עתיקה המרחפת מעלינו: לא אויבינו מבחוץ החריבו אותנו, אלא השנאה שבפנים. כך היה בחורבן הבית השני, וכך מצטיירת לא פעם גם המציאות הישראלית של היום.

אחרי 7 באוקטובר נדמה היה שעם ישראל שב ומתלכד מול הזוועות הקשות ביותר מאז השואה. אך תחושת האחדות הזו התפוגגה מהר מדי, והקרע הפנימי חזר לחיינו.

ישראל של 2025 היא פסיפס חברתי מרשים, אך גם שברירי מאין כמוהו. זהו שבר תרבותי, פוליטי, דתי, כלכלי ורגשי. אנחנו חיים יחד, אבל החלוקה בין ימין ושמאל, בין חילונים לדתיים, בין מרכז לפריפריה, ובין יהודים לערבים, הפכה כבר מזמן לקרע. כל מחנה בטוח שהוא ורק הוא צודק, שכל ביקורת היא בגידה, שכל פשרה היא כניעה.

הרשתות החברתיות מוסיפות שמן למדורה. האלגוריתם מקצין, השיח מתלהט, והיכולת לנהל ויכוח רציונלי כמעט נעלמה. אנו חיים בעידן שבו זעם הוא המאיץ המרכזי, והכעס רווח הן בימין והן בשמאל. במקום שיח, יש שנאה; במקום ויכוח, יש התלהמות יצרים; במקום לקיחת אחריות, יש האשמות הדדיות.

היסטוריונים מציינים מספר גורמים מרכזיים שהובילו לחורבן בית שני: שנאת אחים, קנאות בלתי מרוסנת ומלחמות פנימיות גם בצד ימין של המפה הפוליטית וגם בשמאל. כשבוחנים מקרוב את המציאות הישראלית העכשווית, מתגלים קווי דמיון מטרידים, ובראשם אידיאולוגיה דתית קנאית ומחלוקות פוליטיות ההולכות ומתעצמות. קבוצות בציבור מאשימות זו את זו בבגידה, בחוסר מוסר ובפגיעה במדינה. כל צד רואה במחלוקת איום על קיומו.

החורבן לא התרחש ביום אחד. הוא היה תהליך. תהליך שבו החברה היהודית איבדה את היכולת לראות את עצמה כעם אחד. גם כיום, לצערנו, אנחנו לא חסינים מפני סכנה דומה. הטבח הנורא של 7 באוקטובר טלטל את החברה הישראלית והחזיר אותה למקום שבו גם מי שחלקו זה על זה במשך שנים, מצאו עצמם מחבקים ומתאחדים. ברחובות ובבסיסים, בקיבוצים ובערים, שוב הרגשנו שאנחנו עם אחד.

ככל שהזמן חלף והמלחמה נמשכה, השיח הפנימי חזר להתלהט. משפחות שכולות חשו שמאבקן הופך לכלי פוליטי. גורמים פוליטיים חזרו להשתמש באסון הלאומי כדי לבסס את מחנם, והשיח הציבורי, שיכול היה להיות מקור לכוח, הפך שוב לשדה קרב שבו כל צד מפחד להיראות כמי שמוותר.

חברה מפוצלת

שסע נוסף ומדאיג הוא השסע הבין־דורי. הדור הוותיק, שחווה מלחמות קודמות ותקופות של התגייסות אזרחית מלאה, מתקשה להבין דור צעיר שחי בעולם גלובלי, מחובר יותר לטיקטוק מאשר למסורת – והזהות הישראלית־יהודית שברירית הרבה יותר.

רבים איבדו את אמונם במוסדות המדינה ובמערכת המשפט, ולעיתים גם פחות חווים תחושת גורל משותף. לצד המשברים הביטחוניים והכלכליים, נוצר מתח חוצה משפחות, מקומות עבודה וקהילות שלמות. אחת הסכנות הגדולות ביותר של חברה מפוצלת היא אובדן האמון. בלי אמון אין צבא חזק, אין ממשל יציב ואין יכולת להתמודד מול אויבים מבחוץ.

איראן, חיזבאללה וחמאס אינם מחכים להזדמנות צבאית בלבד. הם צופים בשסעים בישראל ומבינים שהחולשה האמיתית שלנו אינה במערכות הנשק, אלא במערכות היחסים שבתוכנו. הם מבינים שאם החברה הישראלית תהיה עסוקה בעצמה ומתפוררת מבפנים, יהיה להם קל יותר להכות אותנו. שבר פנימי הוא הזמנה לאויבים.

בשנים האחרונות, מימין ומשמאל כאחת, הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירה מתמשכת של מאבקי כוח אישיים, הרבה לפני אידיאולוגיה. כל הצדדים, ללא יוצא מן הכלל, תרמו להקצנת השיח. כשמנהיגים מעדיפים רייטינג על פני אחריות ופירוק על פני פיוס חברתי – העם כולו משלם את המחיר.

זה אינו מאמר נבואי ולא אמירה אפוקליפטית. ישראל חזקה, עצמאית, יצירתית ומסוגלת להביס כל אויב. אבל ההיסטוריה היהודית מלמדת שכאשר איבדנו את הסולידריות – איבדנו הכל. השאלה אינה אם אויבינו יכולים להכריע אותנו. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לסגור את הסדקים, לפני שהם יהפכו לתהומות.

חורבן בית שלישי לא יבוא באבחה. הוא יתחיל חלילה מבפנים בהמשך הקרע, בהתפרקות האמון, בשנאת החינם המודרנית שבאמצעות הרשתות החברתיות המציתות אש בכל ויכוח קטן. כל מאמר לגיטימי בתקשורת גורר אחריו אין־ספור תגובות של קוראים שכלל אינן קשורות לנושא. התגובות הגסות והבוטות מעידות בדרך כלל על אישיותו של המגיב.

אנחנו עוד יכולים לבחור אחרת. עדיין יכולים לזכור שאחדות איננה אחידות, ושהוויכוח הוא חלק מהדמוקרטיה ואינו חייב להיות מלחמה. מדינת ישראל קמה למרות כל המחלוקות והוויכוחים הפוליטיים. ידענו להיות משפחה – רועשת, מאתגרת, אבל משפחה.

השאלה הגדולה של השנים הקרובות היא אם נוכל לחזור ולהיות עם אחד, או שנמשיך להתרחק זה מזה עד שאף אחד לא יוכל עוד לחבר את השברים. הבחירה הזו עדיין בידינו.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.

שתף