הסכם שלום? במצרים מכינים הפתעה לישראל – והתוכנית כבר יצאה לפועל

האם מאחורי הדבקות בהסכם השלום ושיתופי הפעולה המודיעיניים והכלכליים, מצרים עדיין רואה בישראל מדינה יריבה – ופועלת בסתר להחלישה? דוד בן בסט

פודקאסט ערבי פופולרי בשם "אלטריק", הידוע בקו האנטי־ישראלי שלו, חשף לאחרונה קטע נדיר ומדאיג. אורח התוכנית, טייס מצרי לשעבר, שוחח בגלוי על מבצע מבול אל־אקצא והמלחמה בעזה, וחשף את מה שלדבריו הוא תפיסת ביטחון מוצהרת של קהיר כלפי ישראל. הטייס לא דיבר ברמזים. הוא הצהיר בפה מלא כי מצרים אינה רואה בעזה בעיה שיש לפתור, אלא אמצעי אסטרטגי להנצחת העימות הישראלי־פלסטיני.

לדבריו, "תפקידה של עזה, מבחינת קהיר, הוא לשמר את הסכסוך ולהתיש את ישראל – שיכולה להילחם עד העזתי האחרון, כל עוד נשמרת האפשרות ל'התנגדות'". הוא הוסיף כי מיקומה הגיאוגרפי של ישראל מותיר אותה ללא עומק אסטרטגי, מצב שלדעתו יש להמשיך לטפח כדי להשאיר אותה "חלשה ופגיעה".

מאז חתימת הסכם השלום ב־1979, נקבעו מגבלות נוקשות על נוכחות צבאית בסיני, לרבות חלוקה לאזורים עם רמות שונות של פריסה, תוך פיקוח בינלאומי. בפועל, בעשור האחרון, ובמיוחד מאז התגברות פעילות דאע"ש בחצי האי, מצרים הכניסה לסיני אמצעי לחימה כבדים, טנקים, מערכות נ"מ וכוחות משוריינים בהיקפים גדולים בהרבה מהמותר.

ההסבר הרשמי – צורך במאבק בטרור – זכה לגיבוי ישראלי על פי הפרסומים ואף לשיתוף פעולה מודיעיני. אך במקביל, השינויים בשטח יצרו מציאות חדשה: נוכחות צבאית מצרית רחבה באזורים שבעבר היו כמעט מפורזים לחלוטין. ההקשר שצייר הטייס בפודקאסט מחדד כי ההתעצמות הזו נתפסת בקהיר לא רק כהגנה פנימית, אלא גם כקלף אסטרטגי מול ישראל.

הדברים משקפים פער עמוק בין המסגרת הרשמית של "שלום" לבין התפיסה המבצעית והאידיאולוגית, שממשיכה לראות בישראל יריבה פוטנציאלית. אף שלפי הפרסומים מצרים וישראל שיתפו פעולה נגד איומים משותפים כמו דאע"ש, היעד האסטרטגי, לפי עדותו, הוא לשמר את ישראל תחת לחץ מתמיד, ולאפשר לעזה להמשיך להיות מקור שחיקה.

לצד ההיבט הביטחוני, קיימת מציאות כלכלית מורכבת. מצרים, שסובלת בשנים האחרונות ממשבר אנרגיה חמור, הפכה ליבואנית גדולה של גז. החוזים שנחתמו עם ישראל בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים, מספקים לה מקור הכנסה חיוני באמצעות יצוא גז נוזלי לאירופה והבטחת אספקה לשוק המקומי. ההסכמים כוללים הגדלה הדרגתית של כמויות הגז המוזרמות מישראל, לצד השקעה בתשתיות צנרת חדשות. עבור ישראל, מדובר בשותפות כלכלית אסטרטגית. עבור מצרים, זה אמצעי להבטחת יציבות כלכלית, אך גם מנוף השפעה עתידי.

התלות המצרית בגז הישראלי יוצרת פרדוקס. כלכלית קהיר זקוקה לישראל, אבל במקביל היא פועלת לשמר את חולשתה. הסתירה הזו אינה מקרית, אלא חלק ממדיניות המאפשרת לממש אינטרסים בשני המישורים: ליהנות מאספקת אנרגיה קריטית, ובו בזמן להחזיק בעמדה צבאית ומדינית קשוחה.

האתגר הישראלי

המשטר המצרי מתמודד עם לחצים פנימיים משמעותיים. הרחוב והאופוזיציה האסלאמיסטית רואים בכל שיתוף פעולה עם ישראל בגידה. כמו כן, השפעתם של ארגונים כמו הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני הנתמך בידי איראן, היא אתגר ביטחוני ומדיני. האיזון העדין בין מניעת עימות ישיר לבין שמירה על פופולריות ברחוב, מוביל לעיתים למדיניות של "שלום קר".

 ההסכמים קיימים, אך הרטוריקה והמהלכים בשטח משמרים את תחושת העוינות. ההתנהלות המצרית היא חלק מדפוס רחב יותר במזרח התיכון – מדינות שחותמות על הסכמי שלום עם ישראל, אך מנהלות במקביל מערכה שקטה להגבלת עוצמתה האזורית. במילים אחרות, שימור מצב של "איזון".

דבריו של הטייס המצרי, בשילוב עם הנתונים בדבר ההתעצמות הצבאית בסיני והתלות בגז, מצביעים על הצורך של ישראל לבחון מחדש את הנחות היסוד לגבי יחסי השלום עם מצרים. אין להפחית מחשיבות שיתופי הפעולה המודיעיניים והכלכליים, אך הם אינם ערובה לשינוי אסטרטגי עמוק בתפיסת הביטחון המצרית. האתגר הישראלי הוא להמשיך לנהל את השותפות הכלכלית החיונית, בלי להתעלם מהסימנים הברורים לכך שבזירה הצבאית והמדינית, מצרים דבקה בעמדת חשדנות ואף עוינות.הפודקאסט "אלטריק" העניק הצצה נדירה למחשבה האסטרטגית בקהיר שעזה אינה רק מוקד עימות מקומי, אלא כלי מתוכנן במערכת האיזון האזורי. התעצמות צבאית חריגה בסיני, לצד תלות גוברת בגז הישראלי, ממחישות את המורכבות של יחסי ישראל־מצרים. זהו שלום שאינו חף מאיומים, שבו המילה הכתובה היא רק חלק מהסיפור, בעוד השטח מספר סיפור אחר לגמרי.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.

שתף