חזקים בביטחון, חלשים בהסברה: במערכה הזו ישראל מפסידה

כיצד הפסידה ישראל בקרב על דעת הקהל האמריקאית, ומדוע חלק מהאליטות האינטלקטואליות במערב משרתות את נרטיב אויביה? דוד בן בסט

ישראל אינה עוד מדינה קטנה הנאבקת על עצם קיומה. היא מעצמה אזורית לכל דבר ועניין – צבאית, מודיעינית, טכנולוגית וכלכלית. יכולות התקיפה המדויקות, העליונות המודיעינית, העוצמה בתחום הסייבר והבינה המלאכותית, החדשנות המדעית וההישגים הכלכליים המרשימים – כל אלה מציבים את ישראל בשורה אחת עם המדינות המתקדמות והמשפיעות בעולם.

אולם דווקא על רקע עוצמה זו נחשפת חולשה חמורה, מסוכנת לא פחות מאיום ביטחוני: הכישלון בזירה ההסברתית והתודעתית. ישראל מנצחת בשדה הקרב, אך מפסידה בשדה התודעה. התוצאה היא שחיקה מתמשכת בלגיטימציה הבינלאומית שלה, ובראש ובראשונה בארה"ב, בעלת הברית המרכזית והחיונית ביותר לקיומה המדיני והביטחוני.

אין מדובר בבעיה תדמיתית בלבד. מדובר בכשל אסטרטגי עמוק. הקרב החדש אינו על גבולות, אלא על נרטיב. מלחמות המאה ה־21 אינן מתנהלות עוד רק באמצעות טנקים, מטוסים וטילים, הן מתנהלות באמצעות מסכים, אלגוריתמים, רשתות חברתיות, קמפוסים ומערכות חינוך ותקשורת. הזירה התודעתית הפכה לשדה קרב של ממש. מי שמנצח במאבק על הנרטיב, זוכה בלגיטימציה בינלאומית. מי שמפסיד בו, נתפס כתוקפן, גם כאשר הוא הקורבן.

אויביה של ישראל הבינו זאת היטב. חמאס, איראן, קטאר וגורמים אסלאמיסטיים ברחבי העולם משקיעים מאמצים אדירים בלוחמה תודעתית: הפקת סרטונים מבוימים, הפצת תמונות קשות מנותקות מהקשרן, שימוש מתוחכם והפעלה שיטתית של רשתות חברתיות הפורטות על הרגש. כל אלה הפכו לכלי נשק אפקטיביים לא פחות מרקטות וכטב"מים.

ישראל, לעומת זאת, ממשיכה לפעול לעיתים קרובות לפי מודל מיושן: דוברים רשמיים, הודעות לעיתונות והסברים רציונליים בעולם שכבר אינו פועל על בסיס רציונל בלבד. הדור הצעיר אינו צורך מאמרי עומק, הוא צורך סרטוני טיקטוק. הוא אינו בוחן עובדות לעומקן, הוא מגיב לסרטונים שקריים המיוצרים ברבים מהמקרים על ידי בינה מלאכותית. האלגוריתמים יודעים להציג לך תוכן המותאם לזה שבו צפית בעבר. בזירה הזו ישראל כמעט אינה נוכחת.

במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתמיכה כמעט מובנת מאליה בדעת הקהל האמריקאית, במיוחד בקרב האליטות הפוליטיות, האקדמיות והתרבותיות. אולם בעשור האחרון, וביתר שאת מאז מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר, מתרחש שינוי מדאיג. העובדות לא מספיקות. סקרים עקביים מצביעים על ירידה בתמיכה בישראל בקרב צעירים אמריקאים, בעיקר במחנה הליברלי. בקמפוסים מובילים הפכה העוינות כלפי ישראל לנורמה תרבותית, מרצים מציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואגודות סטודנטים מאמצות נרטיבים של חמאס כמעט ללא ביקורת.

חד־צדדי, רדיקלי, ולעיתים אף אנטישמי, תחת מסווה של "ביקורת פוליטית לגיטימית". אין זה תהליך מקרי. מדובר בעבודה שיטתית ומאורגנת: מימון זר למוסדות אקדמיים, פעילות אינטנסיבית של ארגוני "זכויות אדם" בעלי אג'נדה פוליטית ברורה, קמפיינים מתוזמנים ברשתות החברתיות, ומערכות השפעה מתוחכמות שמטרתן אחת: דה־לגיטימציה של ישראל.

אחד המרכיבים המדאיגים ביותר בתהליך הוא תפקידם של חלק מהאינטלקטואלים במערב: פרופסורים, עיתונאים, סופרים ואנשי רוח. במקום לשמש קול ביקורתי אך מאוזן, רבים מהם מאמצים נרטיבים פשטניים, מתעלמים מטרור, מצדיקים אלימות ומציגים את ישראל כתוקפן קבוע.

חלקם מוּנעים מאידיאולוגיה פוסט־קולוניאלית מעוותת, וחלקם מאידיאולוגיה אסלאמית מבית מדרשם של האחים המוסלמים, הטורקים והקטארים, הרואים בכל עימות מאבק דיכוטומי בין "מדכא" ל"מדוכא", ללא קשר למציאות המורכבת בשטח.

אחרים פועלים מתוך אופורטוניזם מוסרי: הרצון להשתייך למחנה הנתפס כ"נאור", גם במחיר של עיוות האמת. כך נוצר מצב שבו האליטות שאמורות להגן על אמת ויושרה הופכות בפועל למכפיל כוח של תעמולת אויב.

הכישלון הזה אינו רק מוסרי, הוא אסטרטגי. אין לישראל בעיית אמת, והיא אינה מפסידה בזירה התודעתית משום שהאמת אינה לצידה. להפך: המציאות, העובדות וההיסטוריה מורכבות – אך אינן פועלות נגדה. היא מפסידה משום שאין לה אסטרטגיה כוללת.

אין מערך הסברה גלובלי מתואם, אין השקעה שיטתית בקמפוסים, אין נוכחות משמעותית בפלטפורמות הצעירות, ואין תפיסה ממוסדת של לוחמה תודעתית כזירת קרב לכל דבר. ישראל ממשיכה לפעול כאילו די בכך שהעובדות לצידה. אך בעולם המונע מתודעה, רגשות ודימויים – העובדות לבדן אינן מספיקות.

ישראל היא מדינה חזקה, אולי החזקה ביותר במזה"ת, אך עוצמה ללא לגיטימציה היא עוצמה שברירית. מדינה שמפסידה בזירה התודעתית עלולה למצוא עצמה מבודדת, מותקפת מוסרית, ובהדרגה גם מוגבלת בזירה המדינית והביטחונית. אפשר עדיין לשנות כיוון – אבל להבין שהזמן פועל נגדנו.

חשוב לשים לב להחלטת הממשלה מחודש ספטמבר האחרון להקים מערך דיפלומטיה ציבורית במשרד החוץ, שיתכלל את מאמצי ההסברה של ישראל בארץ ובעולם. עם כניסתו לתפקיד, דאג שר החוץ גדעון סער להשגת משאבים תקציביים שיאפשרו את התמקדות המשרד בדיפלומטיה ציבורית. במערך החדש יועסקו בלוגרים וכוכבי רשת, וגם מומחים חיצוניים בתחומי דיגיטל, טכנולוגיות מתקדמות, קריאטיב ודוברות.

עם זאת, ההחלטה מאפשרת מינוי גם מתוך המשרד עצמו, במטרה לשלב בין היכרות מערכתית פנימית לבין מומחיות חיצונית. המערך ירכז את עבודת ההסברה והדיפלומטיה הציבורית של ישראל בעולם, יתאם את פעילות משרד החוץ בזירה הבינלאומית ויעבוד בצמוד לגופים ממשלתיים נוספים, במטרה להילחם בהפצת פייק ניוז ושיח השנאה נגד ישראל ברשתות החברתיות.

ההסברה איננה מותרות, אלא מרכיב ביטחוני מהמעלה הראשונה. דרושה כאן תפיסה מודרנית של לוחמה על התודעה. בעידן שבו הקרב האמיתי מתנהל ברשתות החברתיות, ישראל נמצאת הרחק מאחור.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל

שתף