התקשורת והציבור נוטים לייחס לסקרים משקל מכריע, כמעט נבואי. אך המציאות המורכבת והדינמית מוכיחה שוב ושוב כי הקלפי חזקה מהסקר. דוד בן בסט
מערכות הבחירות בישראל בעשור האחרון חשפו פעם אחר פעם את הפער שבין תחזיות הסקרים ובין תוצאות האמת. אין מדובר בכשל נקודתי או בטעות סטטיסטית, אלא בתופעה חוזרת, עקבית, המעוררת שאלות עמוקות על אמינותם של כלי המדידה הפוליטיים ועל יכולתם לשקף את הלך הרוח האמיתי בציבור הישראלי.
בבחירות 2015, כשהתמודדו בנימין נתניהו ויצחק הרצוג, הצביעו מרבית הסקרים על מרוץ צמוד, ואף העניקו לעיתים יתרון קל למחנה הציוני. אולם ביום הבחירות התמונה השתנתה באופן דרמטי: הליכוד זכתה ל־30 מנדטים מול 24 בלבד למחנה הציוני. לא מדובר רק בהכרעה, אלא בפער ברור.
גם בבחירות אפריל 2019, כשבני גנץ התמודד מול נתניהו, חזו הסקרים שוויון או יתרון קל לכחול לבן. בפועל אכן נרשם שוויון במנדטים – 35 – אך לגוש הימין היה יתרון פוליטי ברור. למרות זאת, נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, והמערכת הפוליטית נקלעה למבוי סתום שהוביל לבחירות חוזרות. כאן הסקרים לא טעו במספרים, אך כשלו בהבנת המשמעות הפוליטית. בסיבוב השני, בבחירות ספטמבר 2019, חזו הסקרים יתרון קל לכחול לבן. התוצאה בפועל הייתה 33 מנדטים לכחול לבן מול 32 לליכוד. שוב, הדיוק המספרי היה סביר, אך התוצאה לא הובילה להכרעה.
בבחירות מרץ 2020 הסקרים הצביעו על יתרון לליכוד, אך לא העניקו לגוש הימין רוב ברור. בפועל, הליכוד השיגה 36 מנדטים, תוצאה מרשימה, המעידה שוב על תת־הערכה של כוחה. גם כאן, ההכרעה לא הייתה מיידית, ורק לאחר תהליך פוליטי מורכב הוקמה ממשלת אחדות. הדוגמה הבולטת ביותר לפער בין הסקרים למציאות התרחשה בבחירות 2022. מרבית הסקרים הצביעו על תיקו או על יתרון קל לגוש נתניהו. אך ביום הבחירות התקבלה תוצאה חד־משמעית: 64 מנדטים לגוש הימין.
מה עומד מאחורי הפערים? התשובה מורכבת. חלקה נעוץ בשיטות הדגימה ובקושי להגיע לאוכלוסיות מסוימות, ובתופעת "המצביע השקט" – אזרחים שאינם משתפים פעולה עם סוקרים, ומצביעים לעיתים בניגוד לפרשנות בתקשורת. חלק אחר קשור להשפעת הקמפיינים בימים שלפני הבחירות, ליכולת להניע מצביעים, ולתחושת הדחיפות המתעוררת סמוך לקלפי. מעבר לכל אלה, יש לקח עמוק יותר: הסקרים הם כלי מוגבל. הם מצליחים לשקף מגמות, אך מתקשים לחזות הכרעות. לא תמיד הם מצליחים לזהות את הדינמיקה ואת השינויים בהצבעה לאורך זמן.
התקשורת והציבור נוטים לעיתים לייחס לסקרים משקל מכריע, כמעט נבואי. אך המציאות המורכבת והדינמית מוכיחה שוב ושוב כי הקלפי חזקה מהסקר. ייתכן שהגיע הזמן להתייחס לסקרים בזהירות רבה יותר: לא כאל אמת מוחלטת, אלא כאל כלי אחד מני רבים, שיש לפרשו בהקשר רחב, ביקורתי ומפוכח.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית
בפרק השני של הפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, מארחים את קרן מגן,
תושבת קיבוץ כפר עזה ואמא לעמית, עם אוטיזם בתפקוד בינוני- נמוך. בשבעה באוקטובר הם היו נצורים בממ"ד במשך יותר משלושים שעות, ולבסוף חולצו תחת אש.
קרן מתארת את החשיבות במענה הטיפולי והרגשי שמעניקה עמותת שק"ל בעיתות משבר, ובתפקידם של המרכזים הטיפוליים ביצירת רצף ותמיכה בתקופה של חוסר ודאות.
קרן מספרת גם על היוזמה להקמת "בית עמית" – בית מגורים קהילתי לאנשים עם מוגבלות – ומתי הבית הזה יהיה מוכן לתחילת פעילות?
ברוכים הבאים לפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM.
במהלך העונה הזו, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, לוקחים אתכם למסע מופלא, פקוח עיניים ולב, שבו תגלו צדדים מרתקים ומפתיעים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו.
יחד הם אוספים בדרך רגעים קטנים ותובנות גדולות מאחורי הסיפורים שלהם ושל משפחותיהם.
בפרק הראשון הם מארחים את חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, ויוצרת הסרט התיעודי "זה אח שלי", שעסק בחייהם של אחים לאדם עם אוטיזם.
דרך סיפורה האישי כאמא לעילי וכאמא לארבעה ילדים, הם מדברים על המקום של האחים והאחיות לאנשים עם מוגבלויות ועל המעגל המשפחתי שמכיל תעצומות נפש, חמלה וראיית האחר בצורה הכי עמוקה שיש
יורם מוקדי מראיין את ד"ר טלי פרקש, מנהלת אגודת ידידי הממ"ח; ד"ר אפרת אפללו, ראש מינהלת הרופאים במשרד העלייה והקליטה; נדבר גם עם ירדנה ארזי, מוסיקאית; יובל אברמוביץ' סופר ומרצה בינלאומי, שחקן ויזם; דוד פפו, יו"ר הסתדרות הרוקחים בישראל; ד"ר מרדכי קידר חוקר מזרח תיכון ואיסלאם במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באונ' בר אילן
