מסווה לאג'נדה אנטישמית: כך פועלת התנועה שטראמפ הגדיר כארגון טרור

הכרזת הנשיא טראמפ על אנטיפה כעל ארגון טרור היא אומנם חסרת תקדים, אך מדובר בתנועה אנרכיסטית שתחת מעטה של "מחאה אידיאולוגית" נוקטת אלימות כלפי מי שהיא מזהה כפאשיסטים, שוטרים או סתם סמלי שלטון. דוד בן בסט

בזירה הפוליטית הסוערת של המאה ה־21, קשה למצוא תנועה כל כך שנויה במחלוקת כמו אנטיפה. מדובר ברשת מבוזרת של קבוצות ופעילים המזדהים עם השמאל הרדיקלי ונלחמים בפאשיזם ובגזענות. לכאורה פעולה לגיטימית, אך מאחורי המסרים האידיאולוגיים מסתתרת תנועה לעיתים אלימה, ששאלת הלגיטימיות שלה מוטלת בספק.שורשי אנטיפה נטועים באירופה של שנות ה־30, בתקופת עליית הפאשיזם באיטליה ובגרמניה. קבוצות שמאל, לעיתים קומוניסטיות ואנרכיסטיות, ניהלו מאבק פיזי נגד תנועות ימין קיצוניות. אחרי מלחמת העולם השנייה דעכה הפעילות, אך חזרה להתעורר בשנות ה־80 וה־90, בעיקר בגרמניה ובבריטניה, סביב מאבקים נגד הניאו־נאציזם ותנועות גזעניות אחרות.

בעשור האחרון, לאחר עליית מפלגות הימין במדינות באירופה ובארה"ב, אנטיפה הפכה לסמל להתנגדות המלווה גם באלימות. היא אינה נחשבת כארגון במובן הקלאסי. אין לה הנהגה, מנגנון או תקציב, אלא רשת רופפת של קבוצות עצמאיות. כל קבוצה קובעת לעצמה את גבולות הפעולה, לעיתים תוך שימוש באלימות כלפי מי שהיא מזהה כפאשיסטים, שוטרים או סתם סמלי שלטון.המאבק בין אנטיפה לבין ממשל טראמפ הפך את התנועה לנושא נפיץ, מאז גל המחאות סביב תנועת "חיי שחורים נחשבים". בשנת 2020 אף תויגו פעילי אנטיפה על ידי ממשל טראמפ כאיום פנימי על ביטחון המדינה.

לאחר רצח פעיל הימין צ’רלי קירק בספטמבר 2025, חתם הנשיא דונלד טראמפ על צו נשיאותי שהגדיר את אנטיפה כארגון טרור מקומי, צעד חסר תקדים במערכת החוק האמריקאית. הצו קבע כי מדובר ב"תנועה אנרכיסטית אלימה, שמטרתה לערער את הדמוקרטיה האמריקאית", אך משפטנים ומומחי ביטחון טוענים כי קשה להחיל את ההגדרה הזו על רשת שאינה ארגון היררכי. כאמור אין לאנטיפה משרדים, רשימות חברים ידועות או הנהגה מוכרת. היא פועלת באמצעות תאים קטנים, אנונימיים, ונשענת בעיקר על קהילות מקוונות.במספר ערים בארה"ב כפורטלנד, לוס אנג'לס וסיאטל, תיעדו כלי התקשורת עימותים אלימים בין פעילי אנטיפה לשוטרים, השלכת בקבוקי תבערה, השחתת מבני ציבור ותקיפות פיזיות של מפגיני ימין. התמונות האלו שימשו דלק לשיח הציבורי ותרמו להצגת התנועה ככוח מסוכן ובלתי מרוסן.

גם בישראל פועלות קבוצות אנטיפה, אם כי בהיקף קטן בהרבה. קבוצות כמו אנטיפה 972 משתתפות בהפגנות נגד גזענות, הומופוביה ואלימות משטרתית. בחלק מהמקרים חברי התנועה נצפו מתעמתים עם פעילי ימין בהפגנות פוליטיות, כולל זריקת אבנים והתגרות בשוטרים וחיילים. בנוסף, הם פועלים גם במסגרת מחאתית חברתית לא אלימה.

בקרב אוהדי אחת מקבוצות הכדורגל קיימת תת־קבוצה המזדהה עם אידיאולוגיית אנטיפה. חבריה נושאים דגלים אדומים או שחורים וצועקים סיסמאות נגד פאשיזם, וגם נגד מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים. יש הרואים בכך ביטוי לאקטיביזם חברתי ולמאבק נגד גזענות, אחרים טוענים שמדובר במסווה לאג'נדה אנטי־ציונית ולעיתים אנטישמית.

הדילמה סביב אנטיפה נוגעת בעיקר לשאלת גבולות המחאה. האם מותר לאזרחים להשתמש באלימות כדי להיאבק באידיאולוגיה שהם תופסים כאלימה או מסוכנת. המבקרים מזהירים שהאלימות משרתת דווקא את אויבי הדמוקרטיה, מערערת את שלטון החוק ויוצרת תרבות של כאוס שבו כל צד מצדיק את מעשיו בשם "המאבק בצד השני".פרופסור מרק בריי מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רסי, מחבר הספר "מדריך להבנת תנועת אנטיפה", מסביר כי לתנועה יש היגיון פנימי משלה. היא פועלת מתוך תפיסה שהפאשיזם אינו ניתן לניצחון באמצעים דמוקרטיים בלבד, ולכן יש להכות בו לפני שיתפשט. עם זאת, הוא מודה כי התפיסה הזו עלולה לגלוש מהר מאוד לאנרכיה ולפגיעה בחפים מפשע.

במדינות אירופה, שבהן תנועות ימין הולכות וצוברות כוח, אנטיפה נוכחת כמעט בכל הפגנה משמעותית. אף שאין לתנועה גוף מרכזי, יש לה רשת של פעילים – בחלקם לא מזוהים – המנווטים את פעילותם: קמפיינים ברשתות החברתיות ופורומים דיגיטליים שבהם מתאמים פעולות והפגנות.האינטרנט הפך לזירת הפעולה המרכזית של אנטיפה, שבה גבולות החוק והזהות מיטשטשים. בטוויטר (רשת X), בטלגרם ובאתר רדיט נוצרו קהילות של אלפי משתמשים המזדהים עם התנועה. חלקם מפיצים חומרי תעמולה, מדריכים למחאה וסרטונים של עימותים עם שוטרים.

מבחינה משפטית, בארה"ב ובאירופה קשה לאסור את קיומה של תנועה שאין לה מבנה ארגוני – אך ההכרזה של טראמפ על אנטיפה כעל ארגון טרור הציבה תקדים: שימוש בכלי ביטחון מדינתיים נגד תנועות פוליטיות. מבקריו של טראמפ מזהירים שהמהלך פותח פתח לסתימת פיות ולרדיפה פוליטית של יריבים אידיאולוגיים. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהמקרים שבהם פעילי אנטיפה חרגו מכל נורמה דמוקרטית. האלימות, ההשחתה והשנאה הפוליטית ההדדית, כל אלה מאיימות להפוך את המחאה עצמה לכלי הרסני.

אנטיפה היא תופעה של עידן חדש שבו הקווים בין טוב לרע, בין דמוקרטיה לאנרכיה, הולכים ומיטשטשים. היא נולדה כרעיון מוסרי של התנגדות לפאשיזם, אך בחלק מהמקרים היא איבדה את דרכה כשהפכה את האלימות לכלי פוליטי. אנטיפה היא סימפטום של עידן שבו כל צד רואה בעצמו את הצדק המוחלט, ובכל השאר אויב.

התנועות הרדיקליות בישראל, גם אם הן לא מכנות את עצמן בכינוי "אנטיפה", פועלות בצורה קיצונית ופועלות מתחת לרדאר המשטרה וכוחות הביטחון. להלן חלק מהציטוטים מקבוצות הוואטסאפ של חברים בקבוצה: "לעלות לבלפור עם אבוקות, צבע ודברים נוספים. הם מנסים לרתום את הציבור למהלכים לא חוקיים", "תקרא לשוטר בן זונה, ויצרת מהומה. אין לנו בעיה למות, הבא להורגך השכם להורגו – זה הדיבור פה", ו"המטרה להבעיר את הרחובות עם צמיגים ובקבוקי תבערה לבניינים חשובים, ובסוף לזרוק לבלפור".

אלו רק חלק מה"פנינים" בקבוצות הרדיקליות הפועלות בישראל. אלה ששרקו בוז לראש הממשלה בזמן נאומו של סטיב וויטקוף בכיכר החטופים, הם בדיוק השוליים של השמאל הקיצוני שעליהם מדובר. אלו עדיין רק קבוצות שוליים, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש להתייחס לגידולי פרא אלה במלוא הרצינות, וגם להיזכר בהיסטוריה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, בעבר קשב גלי צה"ל וכתב הטלוויזיה NBC.

שתף