מקרון איבד את זה: צרפת לא בוגדת רק בישראל – והיא תאבד הכל

צרפת בראשות מקרון הולכת ומתרחקת מישראל ומהערכים שאמורים לאפיין דמוקרטיה מערבית – והקריאות שלו ושל בכירים בממשלו להכיר במדינה פלסטינית הן עדות לכך. דוד בן בסט

בימים אלה אני מבקר בעיר נירנברג שבגרמניה, במקום שבו החלה שואת היהודים. ברובע היהודי על גדות הנהר ברחוב פיקניץ, במקום שבו נשרף בית הכנסת הגדול, ניצבת מצבה ועליה אבן מפויחת, שריד לבית הכנסת שעלה באש בליל הבדולח יחד עם כל בתי הכנסת בגרמניה הנאצית. על האבן חקוקות בעברית המילים "מי בכם הנשאר, אשר ראה את הבית הזה בכבודו". בצד האנדרטה יש שלט ובו הפסוק מספר משלי "כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ".מצבה נוספת ניצבת במקום שבו היה בית הכנסת "עדת ישראל" ברחוב Essenwein. על האנדרטה יש תבליט של חזית בית הכנסת, ומתחתיה חרוט הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק". 80 שנים עברו מאז השואה שבה נרצחו ששת מיליוני היהודים, ונראה שהעולם לא למד דבר. בספרי הרשות הפלסטינית של מכחיש השואה אבו מאזן כתובות מילים אנטישמיות בנוסח העיתון "דר שטירמר", שהיה חלק מהתעמולה הנאצית: "היהודים הם בני הקופים והחזירים שיש להשמידם".

להם מעוניין נשיא צרפת, עמנואל מקרון, להעניק הכרה כ"מדינת פלסטין". מדינה לפלסטינים היא פרס לרוצחים ברברים שישתלטו עליה, ומדינת טרור שתהווה איום מתמיד על ישראל. ראשי ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין ואריאל שרון, האמינו בכל ליבם שהגיעה העת להושיט יד לשלום לשכנינו, אבל מה שקיבלנו אחרי הסכמי אוסלו היה אוטובוסים מתפוצצים ברחבי הארץ ואלפי הרוגים ופצועים. ועל מה שקיבלנו אחרי ההתנתקות אין טעם להרחיב.

כאן המקום להזכיר למקרון ולעולם את צרפת של וישי, ששימשה למעשה ממשלת בובות של גרמניה הנאצית, בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. שואת היהודים תחת שלטונו של המרשל פיליפ פטן, מנהיג משטר וישי בצרפת, הייתה אחת התקופות האפלות והבוגדניות בתולדות העם הצרפתי והעם היהודי כאחד. לאחר תבוסת צרפת לגרמניה הנאצית ביוני 1940 חתם פטן על הסכם שביתת נשק עם היטלר, ועמד בראש משטר וישי ששלט בדרום צרפת. בניגוד לתדמיתו הציבורית כ"גיבור מלחמת העולם הראשונה", פטן בגד בעקרונות הצדק והחירות, והפך לשותף פעיל של גרמניה הנאצית ברדיפת יהודים.משטרו של פטן יזם חקיקה אנטישמית, שהחלה באוקטובר 1940 עם "חוק מעמד היהודים", שמנע מיהודים לעבוד במשרות ציבוריות, במערכות תקשורת, בחינוך, באקדמיה ובמוסדות ממשל. היהודים סומנו, נרדפו ונושלו מרכושם. ב־1942 החלה משטרת וישי – בפקודת פטן ובשיתוף פעולה מלא עם הגרמנים – בגירוש יהודים למחנות ההשמדה.

ביולי 1942 נאספו כ־13 אלף יהודים, רובם נשים וילדים, ונכלאו לפני שנשלחו לאושוויץ. משטר וישי בראשות פטן היה הזרוע של גרמניה הנאצית בביצוע השואה על אדמת צרפת. לאחר המלחמה הורשע פטן בבגידה ונידון למוות, עונש שהומר למאסר עולם. דמותו נותרה כסמל לבגידה, אנטישמיות ושיתוף פעולה עם הרוע הנאצי. היטיב נשיא ארה"ב הנוכחי, דונלד טראמפ, לתאר את אופיה הבוגדני של צרפת, כאשר הזכיר לנשיא הצרפתי ש"לולא ארה"ב, הצרפתים היו מדברים גרמנית".

צרפת בראשות עמנואל מקרון הולכת ומתרחקת מישראל ומערכים של דמוקרטיה מערבית, והקריאות האחרונות מצד בכירים בפריז להכיר במדינה פלסטינית הן עדות לכך. בשעה שישראל נאבקת על קיומה מול ארגוני הטרור הרצחניים של חמאס וחיזבאללה, דברי האיוולת של מקרון מעידים על ניתוק מהמציאות ועל מגמה מסוכנת של בגידה באומה היחידה במזרח התיכון שמייצגת את ערכי המערב. רק בחודש שעבר צפה העולם במופע ההזוי של שוטרים צרפתים הבורחים מאספסוף ששורף ובוזז חנויות באין מפריע.

 בשורה התחתונה אפשר לומר כי גורלה של צרפת נחרץ. בעוד כמה עשרות שנים הצרפתים יהפכו למיעוט בארצם.הצעת ההכרה במדינה פלסטינית אינה מנותקת מהקשרה. צרפת, שבעבר הייתה שותפה אסטרטגית של ישראל, הולכת ונכנעת בשנים האחרונות ללחצים מבית, מצד קהילות מוסלמיות קיצוניות, הגדלות במספרן ובכוחן הפוליטי והחברתי. לא מדובר עוד רק בפרברי פריז, אלא גם במוקדי שליטה חברתיים של ממש, שבהם שלטון החוק הצרפתי מוחלף לעיתים ב"שלטון שריעה בפועל". מקרון, שבתחילת דרכו ניסה להצטייר כלוחם באסלאם הקיצוני, נסוג מתמיכתו בישראל מחשש למהומות פנימיות ובשל שיקולים אלקטורליים.

האנטישמיות בצרפת שוברת שיאים. מאות אירועים אנטישמיים מדוּוחים מדי שנה, מבתי כנסת שהושחתו ועד יהודים שמותקפים ברחוב. במקום להיאבק באנטישמיות ולהגן על הקהילה היהודית הוותיקה, הממשלה מעדיפה להסיט את השיח ל"פתרון הסכסוך", ובמקביל לעשות דמוניזציה לישראל, להטיח האשמות חד־צדדיות ולהתעלם באופן מוחלט מפשעי חמאס, תוך גילוי צביעות מוסרית ופוליטית.הקריאה להכיר במדינה פלסטינית, ללא דרישה מוקדמת לפירוק ארגוני הטרור, היא פרס לטרור. במקום לתמוך בישראל במאבקה הקיומי, מקרון בוחר ליישר קו עם מדינות אירופיות אחרות שכבר חצו את הקו האדום, כגון אירלנד, ספרד ונורווגיה – ולהשליך את שיקולי הביטחון של ישראל לפח. אפילו יוהאן ודפול, שר החוץ הגרמני, יצא בשבוע שעבר במתקפה פומבית נגד מקבילו הצרפתי, על רקע הפרסומים שלפיהם ממשלת צרפת שוקלת להכיר באופן חד־צדדי במדינה פלסטינית.

בסופו של דבר, צרפת אינה רק בוגדת בישראל, היא בוגדת בעצמה ובאזרחיה. התמיכה בפלסטינים ללא תנאי, ההתכופפות בפני קיצונים וההתנתקות מערכים ליברליים מובילות את הרפובליקה הצרפתית למדרון חלקלק שמאיים על זהותה, חירותה ועתידה.

סטירת הלחי שמקרון קיבל מאשתו היא כאין וכאפס לעומת הסטירה שיקבל בסופו של דבר, כשיוזמתו תגרום לכך שצרפת תאבד את מעט ההשפעה שעוד נותרה לה במזרח התיכון, כולל בלבנון. "מדינת פלסטין" יכולה להמשיך להתקיים במוחו הקודח של הנשיא הצרפתי, כי בסמוך לישראל החופשית והדמוקרטית היא לא תקום.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל

שתף