עיוורון מוסרי ושנאה במסווה של ביקורת – המטרה המרכזית של ארה"ב היא החלשת סין

המטרה האמיתית של ארה"ב היא החלשת סין – ולשם כך הנשיא טראמפ כבר החל לנקוט במספר פעולות. דוד בן בסט

המאבק שמנהלת ארה"ב בשנים האחרונות איננו רק צבאי או דיפלומטי. זהו בראש ובראשונה מאבק כלכלי-אסטרטגי על עיצוב הסדר העולמי החדש. בלב הזירה ניצבת סין, האויבת הכלכלית הגדולה ביותר של ארה"ב, ולצידה ציר הולך ומתהדק עם איראן ורוסיה. זהו "משולש אינטרסים" שמאתגר את ההגמוניה האמריקאית, מערער את הדולר, ומנסה לבנות מערכת סחר ואנרגיה חלופית למערכת שמובילה וושינגטון מאז מלחמת העולם השנייה.

האינטרס המרכזי של ארה"ב ברור: בלימת עלייתה הכלכלית של סין, לפני שתהפוך לעליונה טכנולוגית, תעשייתית ופיננסית. מלחמת הסחר, שהחלה בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, לא הייתה צעד טקטי בלבד, אלא תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח. מכסים, הגבלות על שבבים מתקדמים, חסימת השקעות וניתוק שרשראות אספקה – כל אלו נועדו להאט את הקטר הסיני. אך סין אינה פועלת לבדה. היא ביססה לעצמה עורף אנרגטי ומדיני באמצעות חבירה לרוסיה ולאיראן – שתיהן אויבות מובהקות של וושינגטון.

רוסיה מספקת לסין גז ונפט בהנחות, איראן מספקת לה נפט בכמויות אדירות, וסין בתמורה מעניקה לשתיהן חבל הצלה כלכלי וטכנולוגי אל מול הסנקציות המערביות. איראן, שמייצאת כ-90% מהנפט שלה לסין, תלויה למעשה בבייג'ינג כמעט לחלוטין. הקשר הזה הוא לא רק מסחרי, הוא אסטרטגי. הוא יוצר תלות הדדית שמחלישה את יכולת הלחץ של ארה"ב, אלא אם כן תבחר להחריף את החנק הכלכלי.

כאן נכנסת לתמונה ונצואלה. המדינה הדרום-אמריקאית מחזיקה באחת מעתודות הנפט הגדולות בעולם, אך כלכלתה קרסה בעשור האחרון. עבור וושינגטון, ונצואלה היא קלף מיקוח משמעותי במאבק האנרגטי מול סין. אם ארה"ב תצליח לנווט את יצוא הנפט הוונצואליאני, בין שבאמצעות סנקציות ובין שבאמצעות הסדרים, היא תוכל להשפיע על היצע הנפט העולמי ועל המחיר. במילים אחרות: שליטה בצינורות האנרגיה פירושה שליטה במאזן הכוחות הכלכלי.

טראמפ, איש עסקים בהווייתו, רואה במערכה הזו קודם כל משחק של כסף גדול. עסקת מאות המיליארדים עם סעודיה, שמטרתה היא חיזוק הברית הכלכלית והביטחונית והבטחת זרימת נפט לשווקים המערביים, הינה מהלך אסטרטגי. עצירת יצוא הנפט לסין, או צמצומו – משמעותם לחץ כפול על הכלכלה הסינית ועל איראן, שתלויה בה. זהו משחק שחמט כלכלי, שבו חיילים על הלוח הם מדינות, אך היעד הוא קצב הצמיחה הסיני והיכולת שלה לממן את שאיפותיה הגלובליות.

חוליה בשרשרת

ארה"ב איננה מעוניינת במלחמה ארוכה עם איראן. עימות צבאי ישיר ומתמשך עלול לעלות מיליארדים רבים, לפגוע בשווקים, להעלות את מחירי האנרגיה ולערער את הכלכלה האמריקאית עצמה. מעבר לכך, מלחמה תדחוף את איראן עוד יותר לזרועות סין ורוסיה.

היעד האמיתי של ארה"ב הוא ניתוק "הקשר הגורדי" שבין סין, רוסיה ואיראן. כל עוד שלוש המדינות הללו משתפות פעולה, הן יוצרות גוש כלכלי ואנרגטי שמסוגל לאתגר את המערב. רוסיה מספקת נשק ואנרגיה, איראן מספקת משאבים גולמיים ונקודות השפעה אזוריות, וסין מספקת הון, טכנולוגיה ושוק עצום. השילוב הזה הוא איום אסטרטגי על ארה"ב.

המאבק איננו רק על נפט, אלא גם על מטבע. אם סין תצליח להרחיב את הסחר ביואן, במיוחד בעסקאות אנרגיה, היא תפגע במעמד הדולר כמטבע הרזרבה העולמי. לכן עצירת נפט איראני וסעודי לסין, או לפחות הגבלתו, היא כלי במאבק על שליטת המטבע. כל חבית נפט הנמכרת ביואן היא אבן נוספת בבניין האלטרנטיבה הסינית.

מבחינת איראן, החנק הכלכלי האמריקאי עלול לרסק את כלכלתה, אך גם לפגוע בסין, שמקבלת ממנה נפט מוזל. זו בדיוק הנקודה שבה טראמפ ואסטרטגים אמריקאים רואים הזדמנות: המשך לחץ מרוכז על איראן יכה בעקיפין גם בסין. המטרה איננה רק טהרן, אלא היא גם בייג’ינג. איראן היא חוליה בשרשרת – לא היעד הסופי.

האם ארה"ב מוכנה לשלם מחיר דיפלומטי על כך שבעלות בריתה מרגישות לעיתים כ"חיילים על לוח המשחק"? ייתכן שכן. בוושינגטון מבינים שהמאבק האמיתי הוא על מאזן הכוחות העולמי בעשורים הבאים. ההגנה על בעלי ברית חשובה, אך בראש סדר העדיפויות עומדת בלימת סין. אם לשם כך יש לכפות עסקאות אנרגיה, לשנות נתיבי סחר או להפעיל סנקציות אגרסיביות, זהו חלק מהמשחק.

בסופו של דבר, האינטרס העליון של ארה"ב איננו מלחמה צבאית, אלא ניצחון כלכלי. זהו מאבק על צמיחה, טכנולוגיה, אנרגיה ומטבע. סין מבינה זאת היטב, ולכן היא מחזקת את ציר טהרן-מוסקבה. ארה"ב מבינה זאת לא פחות, ולכן היא מנסה לפרק את המשולש הלא קדוש הזה באמצעות לחץ כלכלי, בריתות אנרגיה ועסקאות ענק.

המלחמה הגלובלית הנוכחית אינה מתנהלת בשדות קרב מסורתיים בלבד. היא מתנהלת בבורסות, בצינורות נפט, במפעלי שבבים ובחדרי מו"מ. במאבק הזה משאבי הטבע של ונצואלה, הברית עם סעודיה והלחץ על איראן הם כלים באסטרטגיה רחבה יותר: בלימת עלייתה של סין ושימור ההובלה האמריקאית בעולם משתנה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף