צבא עצום, שליטה בברזי הגז ויצוא נשק מטורף: מה קרה מתחת לרדאר באירופה?

כולם זוכרים לה את הרומן עם פוטין ואת כאבי הראש שעשתה לוושינגטון, אבל מתחת לרדאר טורקיה השלימה מהפך. איך קרה שהמדינה שכולם רצו להעיף מנאט"ו הפכה לזו שאירופה וארה"ב לא יכולות לשרוד בלעדיה? דוד בן בסט

כשמנהיגי נאט"ו התכנסו החודש באנקרה לפסגה השנתית של הברית, היה ברור שמדובר ביותר מאשר אירוע דיפלומטי נוסף. זו הייתה הצהרה אסטרטגית. טורקיה, שבמשך שנים נתפסה כחברה מורכבת ולעיתים בעייתית בברית האטלנטית, אירחה בפעם השנייה בלבד בתולדותיה את פסגת נאט"ו, לאחר פסגת איסטנבול בשנת 2004. המסר היה ברור: אנקרה כבר אינה יושבת בשולי הברית, אלא הפכה למדינת מפתח שהחלטותיה משפיעות על המרחב המשתרע ממזרח אירופה ועד המזרח התיכון.

עם זאת, הפרדוקס הטורקי נותר בעינו. מדינה שמנהלת יחסים מורכבים עם בעלות בריתה, שרכשה בעבר מערכות נשק רוסיות ויוצרת לא אחת מתיחות עם וושינגטון – אך במקביל מחזיקה באחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של נאט"ו. בעוד ארה"ב מאותתת על רצונה להעביר לאירופה חלק גדול יותר מהנטל הביטחוני של הברית, טורקיה ממצבת עצמה כשותפה שקשה להחליף.

היא מובילה את קבוצת המשימה הימית לפינוי מוקשים בים השחור, ממלאת תפקיד מרכזי בהגנת האגף הדרומי של הברית ומחזיקה בצבא היבשה השני בגודלו בנאט"ו. במקביל היא מדגישה כי האיומים המגיעים מגבולה הדרומי – טרור, אי־יציבות אזורית והשלכות המלחמות במזרח התיכון – מחייבים התייחסות שווה לזו הניתנת לאתגרים במזרח אירופה.

מסר זה, שבעבר נדחק לשולי הדיונים, תפס מקום מרכזי בפסגה באנקרה והמחיש את החשיבות הגוברת של האגף הדרומי של הברית.

עוצמתה של טורקיה נובעת לא רק מכוחה הצבאי, אלא גם ממיקומה הגיאוגרפי. השיבושים המתמשכים בנתיבי השיט ובאספקת האנרגיה באזור המפרץ הפרסי ובמצר הורמוז המחישו שוב עד כמה אירופה זקוקה לנתיבי אנרגיה חלופיים. במציאות זו הופכת טורקיה לצומת מרכזי עבור צינורות גז, נפט ותשתיות מעבר המחברות בין אסיה, הקווקז ואירופה.

המשמעות היא שמעמדה של אנקרה נשען לא רק על כוח צבאי, אלא גם על יכולתה להשפיע על ביטחון האנרגיה של היבשת האירופית – יתרון אסטרטגי שהולך ומתחזק ככל שחוסר היציבות במזרח התיכון נמשך.

הזדמנות נדירה למשקיעים במצפה טליה בפארק הכרמל עם תמריצים והטבות מהמדינה

מלבד ההתפתחויות במזרח התיכון, הפסגה באנקרה עסקה גם בעתיד הברית עצמה. בין ההחלטות המרכזיות היו חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות החברות, הרחבת הייצור הביטחוני, הגדלת ההשקעות בתשתיות צבאיות והמשך התאמת נאט"ו לאיומי העתיד. ישנם אנליסטים המתארים תהליך זה כמעבר ל"נאט"ו 3.0" – ברית הנשענת יותר על אחריות אירופית ועל שיתוף פעולה תעשייתי מתקדם.

בתוך תהליך זה נהנית טורקיה מיתרון ברור. התעשייה הביטחונית שלה מתרחבת במהירות, יצוא הנשק שלה נמצא בעלייה, והיא הופכת לשותפה חשובה יותר ויותר בפרויקטים ביטחוניים משותפים של הברית.

השילוב בין יכולת צבאית מוכחת, מיקום גיאוגרפי שאין לו תחליף וחשיבות גוברת בתחום האנרגיה הופך את טורקיה לאחת המדינות המשפיעות ביותר בנאט"ו. השאלה שמעסיקה כיום את מקבלי ההחלטות באירופה ובוושינגטון אינה עוד אם אנקרה תמשיך לצבור השפעה, אלא כיצד יהיה ניתן לשמר את שיתוף הפעולה עימה בלי לפגוע באחדות הברית ובערכיה.

פסגת אנקרה סימנה, יותר מכל, שינוי תפיסתי: טורקיה עברה ממעמד של שותפה מורכבת שמנהלים מולה משברים, למעמד של שחקנית אסטרטגית שאי אפשר להתעלם ממנה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף