שריעה בלב פריז: כשהאיסלאם הקיצוני הופך לבעל הבית האמיתי של צרפת

עמנואל מקרון קורא לבלום את ישראל מול איראן וחיזבאללה, מגביל מחאה של גולים איראנים, משרטט מדיניות רפויה מול טרור – ונוקשה דווקא מול דמוקרטיה. דוד בן בסט

המדיניות הצרפתית בשנים האחרונות, בעיקר מאז עלייתו של עמנואל מקרון, היא לא פחות מבגידה בערכי המוסר. מאחורי מילים יפות על זכויות אדם, דיפלומטיה ואיזון, נגלית מציאות מטרידה של צביעות, חולשה מוסרית ואף עוינות גלויה כלפי ישראל ובעלות בריתה.

קריאתו של מקרון לעצור את המלחמה מול איראן אינה רק שגויה, היא מנותקת לחלוטין מהמציאות. בזמן שאיראן ממשיכה להפעיל טרור אזורי, לממן את שלוחותיה ולהצהיר בגלוי על שאיפתה להשמיד את ישראל – בוחר נשיא צרפת להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי מי שמתגונן. זה איננו תיווך, זו כניעה מוסרית.

האבסורד מתחדד כאשר אותה צרפת אוסרת על גולים איראנים להפגין נגד המשטר שממנו נמלטו. מדינה שמציגה את עצמה כמגדלור של חירות, משתיקה בפועל את קורבנות הדיכוי. לא מדובר בטעות נקודתית, אלא במדיניות: להחליש את מי שנאבקים בעריצות, ולהקל על מי שמפעילים אותה.

גם תגובתה של צרפת למתקפת 7 באוקטובר חשפה את פרצופה האמיתי. במקום גינוי חד וברור של הטבח המזעזע שבוצע באזרחים, קיבלנו ניסוחים מהוססים, מאוזנים לכאורה, אך בפועל כאלה שמטשטשים את ההבדל בין טרור לבין הגנה עצמית. זהו לא כשל דיפלומטי, זהו כשל מוסרי.

וכאילו לא די בכך, ממשיכה צרפת להפעיל לחץ על ישראל לעצור את פעולותיה מול חיזבאללה בלבנון – ארגון טרור חמוש הנתמך בידי איראן. הדרישה הזו אינה אלא ניסיון לכבול את ידיה של ישראל ולהותיר את אזרחיה חשופים לאיום מתמשך. במילים אחרות: צרפת דורשת מישראל לשלם את מחיר ה"איזון" שלה בדם אזרחיה.

הבעיה איננה רק במדיניות הנוכחית, היא עמוקה יותר. היא נעוצה בדפוס היסטורי. במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת משטר וישי, בחרה צרפת לשתף פעולה עם הרוע במקום להילחם בו. יהודים נשלחו למחנות המוות לא רק בידי הנאצים אלא גם בעזרת מנגנונים צרפתיים. זו הייתה בגידה בערכים שעליהם התיימרה צרפת להתבסס.

הדמיון לאירועים ההיסטוריים מטריד. אז, כמו היום, בחרה צרפת בנוחות ובהתחמקות מהצדק, במקום בעמידה מוסרית ברורה. אז, כמו היום, היא העדיפה לעצום את עיניה. צרפת בוחרת באסלאם הקיצוני, שהולך ומשתלט על ערים שלמות שרגל שוטר לא מעיזה לדרוך שם, והן נשלטות על ידי אנשי דת הכופים את חוקי השריעה במחוזות מקומיים.

רפיסות מול רוע

גם ביחסיה עם ישראל לאורך השנים לא חסרו רגעים של בגידה. אמברגו הנשק ערב מלחמת ששת הימים, העמדות החד־צדדיות בזירה הבינלאומית, והנטייה הקבועה להאשים את ישראל בכל הסלמה – כל אלה אינם מקריים, הם חלק מקו עקבי של התרחקות מערכים דמוקרטיים כאשר מדובר במדינה היהודית.

העמדה האנטי־אמריקאית שמאפיינת את צרפת רק מחמירה את המצב. במקום לעמוד לצד ארה"ב והמערב מול איומים גלובליים, בוחרת פריז שוב ושוב לייצר בידול, לעיתים מתוך יהירות ושחצנות, לעיתים מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. בעולם של טרור חוצה גבולות, הפיצול הזה הוא מתנה לאויבים.

הטענה כאילו צרפת מנסה למלא תפקיד של מתווכת ולהוות קול שקול בזירה בינלאומית סוערת, אינה עומדת במבחן המציאות. אין "איזון" בין טרור לבין דמוקרטיה. צרפת אינה יכולה להיות מתווכת כאשר אחד הצדדים זוכה להבנה והשני לביקורת מתמדת. זה לא פחות מעיוות מוסרי.

צרפת של מקרון איבדה את המצפן הערכי שלה. היא מדברת על זכויות אדם, אך מגבילה את חופש הביטוי. היא מדברת על שלום, אך מגנה את מי שנלחם בטרור. היא מדברת על צדק, אך מתעלמת מהתוקפן.

מדיניות כזו פוגעת לא רק בישראל אלא גם בצרפת עצמה. היא מערערת את אמינותה, מחלישה את מעמדה הבינלאומי, ומרחיקה אותה מבעלות בריתה הטבעיות. גרוע מכך, היא שולחת מסר מסוכן, שלפיו המערב איננו מאוחד מול איומי הטרור.

ההיסטוריה לימדה אותנו כי רפיסות מול רוע איננה מובילה לשלום אלא לאסון. צרפת כבר הייתה שם בעבר ושילמה מחיר כבד. השאלה היא אם למדה את הלקח, או שהיא חוזרת עליו שוב, והפעם במסווה של דיפלומטיה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף