חלקים בממסד הפוליטי במערב אימצו גישה שבה הביקורת על ישראל כמעט אוטומטית, בעוד האיומים נגדה נדחקים לשוליים. דוד בן בסט

גל ההצהרות האחרונות מצד מנהיגים במערב נגד ישראל, והביקורת בעניין המבצע הצבאי האמריקאי־ישראלי באיראן, אינם רק טעות פוליטית, אלא ביטוי למשבר מוסרי עמוק. כשמנהיגים מדברים על “הסלמה מסוכנת” במקום על איום קיומי ממשי, הם מציגים תמונה מעוותת. הם מתעלמים מהעובדה הבסיסית: משטר האייתולות באיראן הכריז בגלוי על כוונתו להשמיד את ישראל, מימן טרור בינלאומי וערער את יציבות האזור במשך עשרות שנים.
בולטת במיוחד תגובתו של הסנאטור האמריקאי היהודי צ'אק שומר, שבחר למתוח ביקורת חריפה על נשיא ארצות הברית ועל הפעולה הצבאית נגד איראן. כיצד ייתכן שיהודי, בן לעם שחווה את השואה, שיודע מה משמעותה של אדישות בינלאומית מול איומי השמדה, מפנה את חיצי הביקורת דווקא כלפי מי שפועל לעצור איום כזה? לאורך השנים, הביקורת שלו כלפי ישראל הלכה והחריפה, ולעיתים נדמה כי חצתה את גבולות הוויכוח הלגיטימי וביטאה ניתוק מוסרי מהמציאות הביטחונית של עמו שלו.
באירופה נשמעים קולות דומים. נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס אינם מחמיצים הזדמנות להביע כלפי ישראל ביקורת חריפה, שגובלת באנטישמיות כמעט. בעוד שניהם מציגים עצמם כמגיני זכויות האדם, הם מפנים את עיקר חיציהם כלפי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ומתעלמים כמעט לחלוטין מהמשטר האיראני שמדכא את עמו ותומך בארגוני טרור.
הבעיה רחבה יותר מדבריהם של אישים אלה או אחרים. חלקים בממסד הפוליטי במערב אימצו גישה שבה הביקורת על ישראל היא כמעט אוטומטית, בעוד האיומים נגדה נדחקים לשוליים. ביקורת היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה, אך כאשר היא חד־צדדית ומתעלמת מהמציאות היא חדלה להיות מוסרית והופכת לעיוות מוסרי. הקורבן מוצג כתוקפן, והתוקפן כקורבן.
האירוניה הגדולה היא שהלחץ על איראן אינו רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס גלובלי. איראן מאיימת על נתיבי הסחר הבינלאומיים, על יציבות מדינות המפרץ ועל ביטחון אירופה עצמה. היא תומכת בטרור ומשקיעה משאבים עצומים בפיתוח יכולות צבאיות הרסניות. התעלמות מכך היא עצימת עיניים.
ישראל אינה מחפשת מלחמה ואינה שואפת לשלוט על עמים אחרים. היא מבקשת דבר אחד בלבד: את הזכות לחיות בביטחון. כשמשטר רצחני מכריז בגלוי על כוונתו להשמיד אותה, וכשמנהיגים בעולם המערבי בוחרים לגנות את מי שפועל למנוע את האסון במקום את מי שמאיים לחולל אותו, מתברר כי הבעיה אינה רק במזרח התיכון, אלא גם במצפן המוסרי של המערב. ההיסטוריה תזכור את הרגעים הללו. היא תזכור מי הבין בזמן את הסכנה ופעל מולה, ומי בחר להסס, להסיט מבט, או לגנות את מי שנלחם על עצם זכותו להתקיים.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית
יורם מוקדי מראיין את אלון אבלסון, מייסד ומנכ"ל High Lander; a שי נחום, מנכ"ל חברת CYGHT המספקת שירותי סייבר ובטיחות מידע; נדבר גם עם חיים ברוידע, ראש העיר רעננה; מאסטרו דן אטינגר, מנהל המוסיקלי והמנצח של הסימפונית ראשון לציון; אריאל פוקס, מייסד ומנכ"ל Gaia College; בעז ברמן, מייסד להקת מיומנה והמנהל האמנותי כיום; אלדד ימין, מנהל אגף נגב מערבי משרד הנגב והגליל
בפרק השני של הפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, מארחים את קרן מגן,
תושבת קיבוץ כפר עזה ואמא לעמית, עם אוטיזם בתפקוד בינוני- נמוך. בשבעה באוקטובר הם היו נצורים בממ"ד במשך יותר משלושים שעות, ולבסוף חולצו תחת אש.
קרן מתארת את החשיבות במענה הטיפולי והרגשי שמעניקה עמותת שק"ל בעיתות משבר, ובתפקידם של המרכזים הטיפוליים ביצירת רצף ותמיכה בתקופה של חוסר ודאות.
קרן מספרת גם על היוזמה להקמת "בית עמית" – בית מגורים קהילתי לאנשים עם מוגבלות – ומתי הבית הזה יהיה מוכן לתחילת פעילות?
ברוכים הבאים לפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM.
במהלך העונה הזו, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, לוקחים אתכם למסע מופלא, פקוח עיניים ולב, שבו תגלו צדדים מרתקים ומפתיעים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו.
יחד הם אוספים בדרך רגעים קטנים ותובנות גדולות מאחורי הסיפורים שלהם ושל משפחותיהם.
בפרק הראשון הם מארחים את חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, ויוצרת הסרט התיעודי "זה אח שלי", שעסק בחייהם של אחים לאדם עם אוטיזם.
דרך סיפורה האישי כאמא לעילי וכאמא לארבעה ילדים, הם מדברים על המקום של האחים והאחיות לאנשים עם מוגבלויות ועל המעגל המשפחתי שמכיל תעצומות נפש, חמלה וראיית האחר בצורה הכי עמוקה שיש