ההתנהלות הטורקית ב־7 באוקטובר ולאחר האסון ממחישה את הדו־פרצופיות של ארדואן ואת הסכנה הנשקפת ממנו. דוד בן בסט
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן איננו שחקן "מורכב" או "מתווך פוטנציאלי", הוא אויב מוצהר של ישראל. תגובתו לטבח, ובעיקר היעדר גינוי חד־משמעי לרצח אזרחים, אונס, חטיפות ופשעי המלחמה שביצע חמאס ב־7 באוקטובר ואחריו, ממקמים את טורקיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. יותר מכך: חמאס אינו רק ארגון שארדואן מגלה כלפיו סלחנות – אלא שותף רעיוני, אידיאולוגי ותודעתי.
במקום לצאת נגד הזוועות, בחר הנשיא הטורקי להלבין טרור, ואף הגדיר את חמאס כ"תנועת שחרור". בתוך כך, הוא האשים את ישראל בפשעי מלחמה והוביל קו הסתה בוטה הנשען על עיוות עובדות, שקרים ונרטיב אנטי־ישראלי ואנטי־יהודי.
לא מדובר בתגובה רגשית או רגעית, אלא במדיניות מחושבת, אידיאולוגית, עקבית וארוכת טווח, שנועדה לשרת אג'נדה אזורית רחבה.
הרודן הטורקי – באמצעות שופרו, העיתון "ייני שפק" – מכנה את ישראל "האויב מספר אחת של טורקיה", בעוד ישראל, יש להודות, לא תמיד הבינה את עומק הסכנה הנשקפת מארדואן. כבר ב־6 באוקטובר, ערב הטבח, פעלו מנגנוני ההסתה של האסלאם הפוליטי ברחבי העולם. לאחר השבת השחורה באוקטובר הפכה טורקיה לאחד ממוקדי ההדהוד המרכזיים של הנרטיב המסית.
כלי תקשורת המזוהים עם השלטון שידרו תעמולה שיטתית, דגלי חמאס הונפו בהפגנות, ורטוריקה אנטישמית במסווה של "ביקורת על ישראל" הפכה ללגיטימית. אנקרה תרמה בכך ישירות להתפרצות האנטישמיות הגלובלית ולדה־לגיטימציה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית.
התנהלות זו אינה מנותקת מהחזון הרחב יותר של ארדואן הניאו־עות'מאניות. טורקיה שואפת לשוב ולהיות כוח אימפריאלי אזורי לא רק באמצעים צבאיים, אלא גם באמצעים רעיוניים ודתיים. ארדואן מבקש למצב את עצמו כמנהיג העולם המוסלמי הסוני, כמי שמכתיב סדר יום אזורי ומתייצב מול המערב וישראל כאחד. חמאס, בהקשר זה, מהווה נכס אסטרטגי.
בכירי חמאס פועלים מטורקיה, נהנים מחסות מדינית ומקיימים פעילות כלכלית ופוליטית חופשית. טורקיה מסרבת להכיר בחמאס כארגון טרור, גם לאחר 7 באוקטובר, גם מול ראיות מצולמות וגם מול קונצנזוס בינלאומי ברור. בכך אנקרה מציבה עצמה בשורה אחת עם מדינות תומכות טרור, ובמקביל דורשת להמשיך להיתפס כשותפה מערבית לגיטימית.
הצביעות מתחדדת נוכח מאמציו של ארדואן לקבל מארה"ב מטוסי קרב מסוג F35 – המתקדמים ביותר של המערב. אותו נשיא שמסית נגד ישראל, תומך בפועל בארגון טרור ומערער את היציבות האזורית, דורש ליהנות מטכנולוגיה צבאית אמריקאית מתקדמת. זו אינה רק חוצפה מדינית, אלא גם סכנה אסטרטגית ממשית.
במקביל, טורקיה פועלת בנחישות לקבוע עובדות בשטח בצפון סוריה. באמצעות נוכחות צבאית קבועה, הקמת אזורי השפעה, שינוי דמוגרפי ותמיכה במיליציות הנאמנות לה, מנסה אנקרה לשרטט מחדש גבולות באזור. זהו מהלך אימפריאלי קלאסי, שמטרתו יצירת רצף טריטוריאלי והשפעה עמוקה בלב המזרח התיכון.
מאחורי האגרסיביות הטורקית מסתתר גם פחד. ארדואן מבוהל מהברית האסטרטגית ההולכת ונרקמת בין ישראל, יוון וקפריסין – ברית ביטחונית, מדינית ואנרגטית, הנתמכת בידי המערב. שיתוף הפעולה במזרח הים התיכון סביב אנרגיה, ביטחון ימי ומודיעין, חותר תחת שאיפתה של טורקיה לשליטה אזורית, וממחיש שישראל אינה מבודדת – אלא שותפה מרכזית בסדר אזורי חדש.
לתוך קלחת האינטרסים נכנסת ההכרה הישראלית בסומלילנד שבקרן אפריקה. מעבר להכנסת אצבע לעינו של ארדואן, יש כאן אינטרס ישראלי ואיתות ברור לרודן הטורקי המבקש להרחיב את השפעתו ולהקים בסיס צבאי בסומליה השכנה. ההכרה בסומלילנד מהווה עבור ישראל מכפיל כוח כנגד החות'ים.
התבססות טורקית בצפון סוריה אינה עניין סורי בלבד, היא אתגר ישיר לישראל. לצד הנוכחות האיראנית והרוסית, הופכת טורקיה לשחקן צבאי נוסף בזירה הצפונית, שחקן בעל אידיאולוגיה שלילית וקשרים עם המר שבאויבינו – חמאס. ריבוי השחקנים העוינים מייצר מציאות ביטחונית נפיצה, שבה כל טעות עלולה להידרדר לעימות רחב.
חברותו של ארדואן בנאט"ו רק מחדדת את האבסורד. נאט"ו אמורה להיות ברית ערכית של דמוקרטיות. בפועל, טורקיה מתפקדת כסוס טרויאני: מדינה שמצד אחד חברה בברית המערבית, אך מדכאת אופוזיציה, רודפת עיתונאים, משתפת פעולה עם קטאר ואיראן, ומזינה אנטישמיות גלויה.
דונלד טראמפ נוהג לכנות את ארדואן "חבר שלי", בדיוק כפי שכינה גם את הרודן הצפון קוריאני קים ג’ונג און. בשני המקרים, יחסים אישיים החליפו שיקול אסטרטגי והעניקו לגיטימציה למנהיגים כוחניים שמערערים את היציבות האזורית והעולמית.
ישראל והמערב חייבים להתפכח. אי אפשר לנהל מדיניות של "גם וגם": גם לתמוך בטרור, גם להיות בנאט"ו, גם לקבוע עובדות בכוח בצפון סוריה וגם לדרוש F35. טורקיה של ארדואן בחרה את דרכה, והיא ברורה מתמיד. ארדואן אינו חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה האזורית.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
יורם מוקדי מראיין את אלון אבלסון, מייסד ומנכ"ל High Lander; a שי נחום, מנכ"ל חברת CYGHT המספקת שירותי סייבר ובטיחות מידע; נדבר גם עם חיים ברוידע, ראש העיר רעננה; מאסטרו דן אטינגר, מנהל המוסיקלי והמנצח של הסימפונית ראשון לציון; אריאל פוקס, מייסד ומנכ"ל Gaia College; בעז ברמן, מייסד להקת מיומנה והמנהל האמנותי כיום; אלדד ימין, מנהל אגף נגב מערבי משרד הנגב והגליל
בפרק השני של הפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, מארחים את קרן מגן,
תושבת קיבוץ כפר עזה ואמא לעמית, עם אוטיזם בתפקוד בינוני- נמוך. בשבעה באוקטובר הם היו נצורים בממ"ד במשך יותר משלושים שעות, ולבסוף חולצו תחת אש.
קרן מתארת את החשיבות במענה הטיפולי והרגשי שמעניקה עמותת שק"ל בעיתות משבר, ובתפקידם של המרכזים הטיפוליים ביצירת רצף ותמיכה בתקופה של חוסר ודאות.
קרן מספרת גם על היוזמה להקמת "בית עמית" – בית מגורים קהילתי לאנשים עם מוגבלות – ומתי הבית הזה יהיה מוכן לתחילת פעילות?
ברוכים הבאים לפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM.
במהלך העונה הזו, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, לוקחים אתכם למסע מופלא, פקוח עיניים ולב, שבו תגלו צדדים מרתקים ומפתיעים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו.
יחד הם אוספים בדרך רגעים קטנים ותובנות גדולות מאחורי הסיפורים שלהם ושל משפחותיהם.
בפרק הראשון הם מארחים את חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, ויוצרת הסרט התיעודי "זה אח שלי", שעסק בחייהם של אחים לאדם עם אוטיזם.
דרך סיפורה האישי כאמא לעילי וכאמא לארבעה ילדים, הם מדברים על המקום של האחים והאחיות לאנשים עם מוגבלויות ועל המעגל המשפחתי שמכיל תעצומות נפש, חמלה וראיית האחר בצורה הכי עמוקה שיש
