דונלד טראמפ זכאי ממזמן לפרס נובל: אם יצליח – זו כבר תהיה חובה

היה ראוי להעניק לטראמפ את פרס נובל לשלום על הסכמי אברהם – ויש לקוות שהוא אכן יקבל אותו עם סיום המלחמה והחזרת כל חטופינו. דוד בן בסט

דונלד טראמפ, הידיד הגדול של ישראל מעולם, היה זכאי מזמן לפרס נובל לשלום על הסכמי אברהם. אם המתווה הנוכחי יבשיל לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה תוך פירוק חמאס – הרי שמדובר בלא פחות מעיצוב מזרח תיכון אחר, שונה, בטוח יותר.מסיבת העיתונאים בבית הלבן ביום שני, שבה הכריז נשיא ארה"ב לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו על מתווה אפשרי לסיום המלחמה, שמה את ישראל על סף מימוש מרבית דרישותיה: שחרור כל החטופים החיים והחללים, פירוז רצועת עזה ופירוק חמאס מנשקו. "זהו יום היסטורי לשלום במזרח התיכון", אמר טראמפ, ונתניהו הוסיף את קווי היסוד ליום שאחרי: מי שישלוט בעזה לא יהיה חמאס, וגם לא הרשות הפלסטינית. החשיבות היא כמובן בתמיכה של מדינות ערב במתווה החשוב שהושג, כולל קטאר, המארחת את ראשי הטרור.

נאומו באו"ם בשבוע שעבר של נשיא ארה"ב רק מחדד את היותו מנהיג העולם החופשי במלוא מובן המילה. הנאום אינו עוד קטע רטורי נוצץ שייזכר בכותרות יום אחד וייעלם ביום הבא. זהו נאום שמטלטל את אמות הסיפים של הדיפלומטיה המערבית, משרטט קווים אדומים, חושף את הכשלים המוסריים של מנהיגי אירופה, ומזהיר מפני בריתות אפלות המאיימות לפרק את העולם מבפנים. המסר ברור: עידן ההכחשה תם, ומי שלא יתעורר כעת – ישלם את המחיר בעתיד הקרוב.

בפנתאון הנאומים הדרמטיים שנשמעו אי פעם באו"ם, יהיה קשה להתעלם מנאום טראמפ. בנאום שכולו שילוב של תקיפוּת חסרת עכבות לצד פאתוס אמריקאי עמוק, טראמפ פרץ את גבולות הדיפלומטיה המקובלת וירה חיצי ביקורת ישירים לעבר מנהיגי אירופה, סין, איראן ורוסיה. הוא לא הסתפק במנהיגי המדינות, אלא כיוון אצבע מאשימה גם לעבר אויבי האנושות: מחבלי חמאס, קרטלי הסמים בדרום אמריקה ומבריחי הגבול שמציפים את אירופה בגלי פליטים ומערערים את היציבות החברתית.

טראמפ דיבר על מה שרבים מעדיפים להחביא מתחת לשטיח: קריסת הסדר העולמי. הוא הצביע על ההנהגה האירופית שאיבדה את היכולת לעמוד מול משברי ההגירה. הוא תקף את הפתיחה הלא מבוקרת של הגבולות שהביאה איתה טרור, פשיעה ורצון להחיל את חוקי השריעה במדינות המערב. טראמפ גם לא שכח לתקוף את המנהיגים שמוכנים להקריב את ביטחון אזרחיהם בשם מוסר מזויף וקריצה לאלקטורט המוסלמי.

אחד הרגעים המטלטלים בנאום היה כאשר טראמפ הציב את איראן, רוסיה וסין באותה משוואה. כל אחת מהן, לטענתו, פועלת בדרכה כדי לערער את היציבות העולמית. את רוסיה הוא תקף על הפלישה לאוקראינה ועל המלחמה הנמשכת כבר שלוש וחצי שנים; את סין האשים בצביעות, על שהיא מספקת טורבינות רוח לעולם, אך נשענת בעצמה על אנרגיה פחמנית; ואילו לגבי איראן רמז שלא יהסס לעצור אותה בכוח אם תמשיך להתקדם בתוכנית הגרעין. מבחינתו, התנהלות רכה מול שלוש המעצמות היא בגדר התאבדות קולקטיבית של העולם החופשי.

באין־ספור פעמים בעבר דרש טראמפ מהעולם להבין שארגון טרור שמשתמש בילדים כמגן אנושי ומקדש מוות אינו רק בעיה מקומית – אלא איום גלובלי. הפעם הוא הבהיר שוב כי מי שמאפשר לפלסטינים מדינה, למעשה נותן פרס לטרור, וקרא: "שחררו את החטופים עכשיו, בפעימה אחת".

הדברים הללו זכו למחיאות כפיים רמות לא רק מצד המשלחת הישראלית, הם הדהדו באולם. זה היה רגע שבו אמריקה חזרה להרים את דגל המאבק המוסרי לצד ישראל.העולם החופשי

טראמפ לא חסך ביקורת גם ממדיניות ההגירה הליברלית של הנשיא הקודם ג'ו ביידן, והציג את מבריחי הגבול כמי שהפכו את חיי האדם לסחורה. מיליוני פליטים נדחסים לסירות רעועות, למסעות מוות במדבריות, והופכים לכלי משחק בידי עבריינים בינלאומיים. הוא תיאר את ההשפעה הישירה של ההגירה הבלתי נשלטת על תחושת הביטחון של אזרחים, על כלכלה מתפוררת ועל חוסן לאומי מתערער.

את האו"ם טראמפ הפך לשק החבטות הפרטי שלו, והפשיט אותו עירום ועריה לעיני העולם כולו. מזכ"ל הארגון אנטוניו גוטרש צפה בנאום ולא ידע היכן לקבור את עצמו. כשעלה לנאום, הוא ניסה להציל מעט מכבודו האבוד של הארגון הקורס שהוא עומד בראשו, אבל נראה יותר כפקיד נבוך המדקלם הצהרות ריקות מתוכן.

בזמן שטראמפ דיבר, המצלמות קלטו את תגובות הנוכחים. נציגי מדינות אירופה נעו באי־נוחות, נציגי סין ורוסיה רשמו בקפדנות מבלי להביע רגש, ונציגי מדינות המזרח התיכון החליפו מבטים דרוכים. האולם רעד לא בגלל הרמת קול, אלא בגלל העובדה שדברים כה חדים, ישירים וברורים נאמרו מעל במה שבה מקובל לעטוף כל מילה בצמר גפן דיפלומטי.טראמפ מציב מראה בפני העולם. הוא לא מעוניין לְרַצות, לא מבקש להצטייר כנאור – אלא חושף את מה שמנהיגים אחרים מנסים להסתיר.

מבחינתו, מנהיגות אינה אומנות הפשרה – אלא האומץ לומר את האמת. הוא קרא למדינות העולם להתאחד נגד עבריינות מאורגנת, נגד הטרור האסלאמי, ונגד ההסכמה השקטה של שליטי המערב להחריב את עתידן של החברות החופשיות.

מטבע הדברים, הנאום עורר סערה. תומכיו היללו את הישירות ואת האומץ לקרוא לילד בשמו. מתנגדיו טענו כי הוא מערבב עובדות עם רטוריקה. גם מבקריו נאלצו להודות: זהו נאום שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא מציב אתגר מוסרי ופוליטי בפני כל מי שרואה עצמו חלק מן העולם החופשי.מנקודת מבט ישראלית, הדברים מקבלים משנה תוקף. בעוד חלק ממדינות המערב מהססות לנקוט עמדה ברורה מול הטרור, טראמפ אמר מעל הבמה העולמית מה שישראלים זועקים כבר שנים: הבעיה היא לא רק מקומית, אלא עולמית. הוא תקף את המדינות המאפשרות לקדם בארצן את חוקי השריעה. מבלי להזכיר את ישראל, טראמפ חיבר את המאבק בטרור למאבק אוניברסלי רחב על עצם עתידו של העולם החופשי – ועל כך ישראל מצדיעה לו.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.

שתף