ח'מנאי וכנופייתו אומנם נחושים לשקם את פרויקט הגרעין ואת ההשפעה האיראנית באזור – אך המשטר בטהרן מותש, והתוכניות השאפתניות של האייתוללות לא מצליחות להתרומם. דוד בן בסט
למעלה מחמש שנים חלפו מאז חיסולו של קאסם סולימאני, האיש שעמד בראש כוח קודס של משמרות המהפכה והיה אחד האנשים החזקים במזרח התיכון. דמותו הפכה למיתוס, וצילו ממשיך לרחף מעל טהרן.
יורשו, הגנרל אסמאעיל קאאני, שמונה בידי המנהיג העליון עלי ח'מנאי מיד לאחר החיסול בינואר 2020, מנסה לשמר את השפעתו של "השהיד" ולהחזיר לאיראן את יוקרתה האזורית. אך במציאות של משטר מותש, כלכלית ומוראלית, המהפכה האסלאמית לא ממש מתרוממת.
סולימאני לא היה רק מפקד צבאי. הוא היה אסטרטג-על, שידע לשלב בין דיפלומטיה, לוחמה פסיכולוגית וכוח צבאי. קאאני, שכיהן כסגנו במשך שנים, חסר את הכריזמה והיכולת לתאם בין זרועות המיליציות השיעיות ברחבי המזרח התיכון.
לפיכך האימפריה שסולימאני בנה החלה להתפורר: בעיראק גוברים קולות הביקורת; בלבנון, אחרי חיסולו של חסן נסראללה ופעולת צה"ל בדרום המדינה, אחיזת חיזבאללה נחלשה מאוד; ובתימן ניכרת עייפות מההשפעה האיראנית שאינה מניבה תוצאות בשטח.
בשנה שעברה נבחר הנשיא מסעוד פזשכיאן, רופא במקצועו. הוא ניסה ללא הצלחה מרובה להציג פנים מתונות יותר של המשטר. פזשכיאן מדבר על רפורמות כלכליות ופתיחות זהירה כלפי המערב, אך מוצא עצמו לכוד בין שני מוקדי כוח אדירים: המנהיג העליון ח'מנאי מצד אחד, ומשמרות המהפכה מהצד השני. פזשכיאן מבין את שאיפות העם לחיים נורמליים, אך נאלץ להתמודד עם מערכת ביטחונית שמעדיפה אידיאולוגיה על פני הישרדות כלכלית.
שאיפתה הגרעינית של איראן שימשה במשך שנים סמל לעצמאות, לאתגור המערב וליצירת הרתעה. השמדת כורי הגרעין במתקפה המדויקת של ישראל וארה"ב ביוני 2025 טלטלה את יסודות החלום הזה. מתקני נתנז, פורדו ואראק, ליבת הפרויקט, הושמדו במבצע מתוחכם שכלל תקיפות אוויריות לפיצוץ המתקנים.
לכאורה, הפעולה הישראלית-אמריקאית הולידה שבר אסטרטגי, אך בטהרן מנסים להפוך אותו לנקודת מפנה. במקום להפסיק לחלום על פצצה, השלטון מציג את המתקפה כהצדקה להמשך המרוץ. ח'מנאי אף הכריז כי "השמדת הכורים מוכיחה מדוע על איראן להבטיח יכולת גרעינית הרתעתית בכל מחיר".
עם זאת, המציאות טפחה על פניהם של מנהיגי מדינת הטרור. אין לאיראן תשתית הרתעתית אמיתית להישען עליה. צוותי מדעני הגרעין נפוצו, חלקם נהרגו, והמערכת הלוגיסטית קרסה. אפילו רוסיה וסין, שנחשבות לבעלות ברית, נזהרות מלהתקרב מדי. איראן מגלה כי החלום הגרעיני הפך לעול כבד, ומאזן האימה שהתיימרה לבנות הוחלף בסנקציות עולמיות.
עבור קאאני, השמדת הכורים מסמלת כישלון כפול, ביטחוני ואסטרטגי. הוא, שהבטיח כי "דם סולימאני יניב נקמה אסטרטגית", מוצא עצמו בתפקיד בורג במשטר שאיבד את קלף ההרתעה המרכזי שלו. הצבא האיראני אומנם ממשיך לנסות לייצא את המהפכה באמצעות מיליציות, אך מתברר שזו איננה אסטרטגיה מנצחת.
התקיפות האחרונות על מפקדות כוח קודס בדמשק ובטהרן וחיסול שורה של בכירים – ובהם מזכ"ל חיזבאללה נסראללה, הגנרל האיראני מוחמד רזא זאהדי ומפקדי הכוח האיראני בסוריה ובלבנון – המחישו עד כמה עמוקה החדירה המודיעינית הישראלית למערכת האיראנית. זה לא רק הישג מבצעי, אלא גם עדות לכך שהמשטר איבד את תחושת החסינות שאפיינה אותו במשך עשורים.
פזשכיאן מנסה לשקם את תדמית איראן בזירה הבינלאומית. לעולם הוא שולח מסרים בדבר מתינות ורצון לחזור להסכם גרעין חדש, אך נאלץ להבטיח "התנגדות וצדק". הציבור האיראני בכל אופן אינו מאמין. הרפורמות הכלכליות אינן מתממשות, והעובדה שכורי הגרעין הושמדו הפכו לסמל למבוכה ולחוסר אונים לאומי.
החיסול של סולימאני ב-2020 והרס הכורים שהיוו את עמודי התווך של עוצמת איראן ב-2025, מסמנים את תחילת קיצו של עידן המהפכה השיעית. בתוך כך, דור צעיר של איראנים כבר אינו רואה את ישראל או את ארה"ב כאויבים, ומבחינתם האיומים האמיתיים הם השחיתות והדיכוי שמבית. עם זאת חשוב להבהיר כי המשטר הרצחני לא יוותר על האידיאולוגיה הקיצונית שלו עד אשר העם יתקומם ויפיל את השלטון.
עבור ישראל, תקיפת הכורים נועדה לא רק לעצור את הפרויקט ולהסיר איום קיומי, אלא גם לשנות את כללי המשחק. היא הוכיחה שהרתעה אמיתית אינה נבנית בהצהרות, אלא במעשים.
ישראל, בתיאום עם ארה"ב, הראתה כי היא מוכנה לפעול מול מעצמות כאשר ביטחונה הלאומי מוטל על כף המאזניים. בכך טרפה ישראל את הקלפים הקטלניים של איראן וחשפה את חולשתו של משטר האייתוללות.
איראן ניצבת היום מול מציאות חדשה: היא טרם התאוששה מאובדן מפקדה האגדי, ואיבדה את כורי הגרעין שלה ואת אמון עמה. במקום להיות מעצמה אזורית, היא הופכת למדינה תחת סנקציות בינלאומיות. ועדיין, המערכה בין ישראל לאיראן לא הסתיימה, היא רק עברה לשלב המתנה זהירה, ועל ישראל לוודא כי איראן לעולם לא תשוב להיות מדינת סף גרעינית.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.
יורם מוקדי מראיין את אלון אבלסון, מייסד ומנכ"ל High Lander; a שי נחום, מנכ"ל חברת CYGHT המספקת שירותי סייבר ובטיחות מידע; נדבר גם עם חיים ברוידע, ראש העיר רעננה; מאסטרו דן אטינגר, מנהל המוסיקלי והמנצח של הסימפונית ראשון לציון; אריאל פוקס, מייסד ומנכ"ל Gaia College; בעז ברמן, מייסד להקת מיומנה והמנהל האמנותי כיום; אלדד ימין, מנהל אגף נגב מערבי משרד הנגב והגליל
בפרק השני של הפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, מארחים את קרן מגן,
תושבת קיבוץ כפר עזה ואמא לעמית, עם אוטיזם בתפקוד בינוני- נמוך. בשבעה באוקטובר הם היו נצורים בממ"ד במשך יותר משלושים שעות, ולבסוף חולצו תחת אש.
קרן מתארת את החשיבות במענה הטיפולי והרגשי שמעניקה עמותת שק"ל בעיתות משבר, ובתפקידם של המרכזים הטיפוליים ביצירת רצף ותמיכה בתקופה של חוסר ודאות.
קרן מספרת גם על היוזמה להקמת "בית עמית" – בית מגורים קהילתי לאנשים עם מוגבלות – ומתי הבית הזה יהיה מוכן לתחילת פעילות?
ברוכים הבאים לפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM.
במהלך העונה הזו, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, לוקחים אתכם למסע מופלא, פקוח עיניים ולב, שבו תגלו צדדים מרתקים ומפתיעים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו.
יחד הם אוספים בדרך רגעים קטנים ותובנות גדולות מאחורי הסיפורים שלהם ושל משפחותיהם.
בפרק הראשון הם מארחים את חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, ויוצרת הסרט התיעודי "זה אח שלי", שעסק בחייהם של אחים לאדם עם אוטיזם.
דרך סיפורה האישי כאמא לעילי וכאמא לארבעה ילדים, הם מדברים על המקום של האחים והאחיות לאנשים עם מוגבלויות ועל המעגל המשפחתי שמכיל תעצומות נפש, חמלה וראיית האחר בצורה הכי עמוקה שיש
