הבחירה איננה רק בין מלחמה לשלום, אלא בין התפכחות לבין אשליה

האנטישמיות וכוחות האופל הגלובליים עושים קאמבק מפחיד – והעולם שאינו לומד דבר שוב שותק. השאלה איננה עוד מה יקרה – אלא מי יישא באחריות כשזה יקרה. דוד בן בסט

ההיסטוריה איננה רק תיעוד של עבר רחוק – היא מראה שמציבה בפני האנושות שאלות קשות על ההווה. כאשר בוחנים את אירופה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, עולה תמונה מצמררת של שיתוף פעולה, אדישות, ולעיתים אף הזדהות עם כוחות אפלים שביקשו להשמיד עם שלם. ההשוואה בין גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני ושלטון משטר וישי בצרפת, לבין תופעות עכשוויות – היא אות אזהרה בוהק.

באותן שנים גרמניה הנאצית לא פעלה לבדה. היא מצאה שותפים, לעיתים מתוך אינטרס פוליטי ולעיתים מתוך אנטישמיות עמוקה. דמות מרכזית בהקשר זה היא חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי, תמך באידיאולוגיה שלו ואף פעל לקידום השמדת יהודים. החיבור בין אידיאולוגיה נאצית לאסלאם פוליטי רדיקלי אינו מקרי, ונשען על שנאה משותפת ליהודים.

מעל כל אלה מרחפת דמות אחת כסמל לאשליה מסוכנת: נוויל צ'מברלין. בשנת 1938, במסגרת הסכם מינכן הידוע לשמצה, הוא האמין כי ניתן יהיה לרצות את היטלר ולהימנע ממלחמה. בכך האשליה הפכה לסמל של עיוורון אסטרטגי. במקום לעצור את התוקפן, המערב שידר חולשה, והזמין הסלמה.

הלקח הזה לא נותר בעבר. הוא חוזר ומהדהד גם במציאות הנוכחית. כאשר מנהיגים במערב בוחרים להתרחק מנקיטת עמדה מול סכנות המאיימות על יציבות עולמית, ומעדיפים לראות בהן "בעיה של אחרים", עולה תחושה מטרידה של חזרה על דפוסי העבר. אמירות שיוחסו לקיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה, שלפיהן עימות עם איראן איננו נוגע לממלכה המאוחדת, מציבות סימני שאלה קשים בדבר מוכנותו של המערב ללמוד מן ההיסטוריה.

המשותף בין אז להיום הוא לא רק האנטישמיות, אלא גם האופן שבו היא מתפתחת ומקבלת לגיטימציה. בעבר האנטישמיות לבשה צורה גזענית "מדעית" של "טוהר הגזע", וכיום היא עטופה בשיח פוליטי, חברתי או דתי. התוצאה נותרה דומה להחריד: קריאות להשמדת יהודים (אז וכיום) ולחיסול מדינת ישראל (כיום). כאשר משטרים וארגונים מדברים בגלוי על "מחיקת ישראל מהמפה", אין מדובר במטאפורה – אלא באיום ממשי.

במרכז הסכנה ניצבת איראן – שהמשטר שלה מבוסס על אידיאולוגיה דתית קיצונית ושאיפות הגמוניה אזורית. כמו גרמניה של שנות ה-30, גם כאן מדובר בשילוב של תפיסה טוטליטרית עם שאיפה להשיג כוח הרסני. איראן פועלת באמצעות שלוחות אזוריות ומקדמת אסטרטגיה ארוכת טווח לערעור היציבות במזרח התיכון ומעבר לו. הסכנה איננה חיצונית בלבד, והיא חודרת בתהליך איטי ולעיתים כמעט בלתי מורגש.

להתפכח מהאשליה

הקשר בין אידיאולוגיות רדיקליות בתוך אירופה לבין גורמים כמו איראן אינו תמיד ישיר, אך הוא מתקיים ברמת ההשפעה והתודעה. כאשר רעיונות קיצוניים מתפשטים, הם יוצרים סביבה שבה קל יותר לערער את היציבות, לערער את האמון במוסדות ולחזק גורמים עוינים.

כפי שבאירופה של שנות ה-40 רבים לא האמינו שהשמדת יהודים בהיקף כה עצום אפשרית, כך גם כיום יש מי שמתקשים להאמין כי איומים גלויים על המערב בכלל וישראל בפרט עלולים לצאת לפועל. אך ההיסטוריה כבר הוכיחה כי כאשר רוע מוצהר אינו נבלם בזמן – הוא מתממש.

המסקנה ברורה: על המערב להתפכח, ויש להבחין בין פלורליזם לבין אדישות; בין סובלנות לבין כניעה לאידיאולוגיות שמבקשות לנצל את החופש כדי לערער אותו. העולם ניצב שוב בפני מבחן. האם יבחר ללמוד מניסיון העבר או לחזור על הטעות ולקוות שהתוצאה תהיה שונה?

צ'מברלין האמין שהוא קונה זמן. בפועל, הוא קנה אשליה. והאשליה הזו עלתה לעולם ביוקר. הפעם, הכל גלוי, הכל מתועד, הכל נאמר. איראן מצהירה בפה מלא על כוונתה להשמיד את ישראל, בשעה שמנהיגי צרפת, בריטניה וספרד מגלגלים עיניים לשמיים וטוענים שזו לא מלחמתם. מי שבוחר לעצום עיניים היום, לא יוכל לטעון מחר שלא ידע.

הבחירה איננה רק בין מלחמה לשלום, אלא בין התפכחות לבין אשליה. בין אחריות לבין אדישות. והשאלה איננה עוד מה יקרה – אלא מי יישא באחריות כשזה יקרה.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל

שתף