הסכם שלום אינו בהכרח ערובה לשקט ביטחוני אמיתי, כך שלנוכח ההתעצמות הצבאית המצרית, על ישראל לוודא שהנשק המתקדם שנרכש לאחרונה לא יופנה בעתיד נגדה. דוד בן בסט
ישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום היסטורי בשנת 1979, אך מאז ועד היום היחסים בין המדינות נשארו מתוחים ומלאי חשדנות. בעוד ההסכם יצר נורמליזציה דיפלומטית ושיתוף פעולה ביטחוני מוגבל, המציאות בשטח משדרת מסר שונה. ההתעצמות הצבאית של מצרים, שכוללת רכישת נשק מתקדם, לרבות טנקים ומטוסי קרב, מעלה סימני שאלה כבדים לגבי הכוונות העתידיות של השלטון בקהיר.
מצרים אינה מתמודדת עם איומים חיצוניים משמעותיים. מלבד ישראל, למצרים שתי שכנות נוספות. לוב נמצאת בתוהו ובוהו, וסודן עסוקה בבעיותיה הפנימיות, מה גם ששתיהן חלשות צבאית. לפיכך נשאלת השאלה: מדוע מצרים ממשיכה להגדיל את כוחה הצבאי בצורה כה אגרסיבית?
בשנים האחרונות מצרים רכשה מצרפת ספינות מלחמה, מסוקי תקיפה ומטוסי קרב חדישים, לצד מערכת ההגנה האווירית 300S מרוסיה וטנקים אמריקאיים מדגם אברמס. מדובר בהתחמשות שלא נועדה להתמודד עם ארגוני טרור כמו דאע"ש בסיני, אלא עם צבא סדיר מתקדם. כיוון שישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור, נשאלת השאלה: האם מצרים עדיין רואה בישראל אויב לטווח הארוך?
בהסכם השלום שנחתם בין מנחם בגין לאנואר סאדאת, מצרים הכירה בקיומה של מדינת ישראל – אך מעולם לא הכירה בה כמדינה יהודית. הממשלה המצרית אולי מחויבת להסכמים בינלאומיים, אך ברחוב המצרי ובמערכת החינוך ישראל עדיין נתפסת כאויב. הדבר מתבטא גם בתקשורת המצרית, שם תיאוריות קונספירציה אנטי־ישראליות נפוצות מאוד.
המצרים, בשיטת הסלמי, ידעו לנצל את התקפות המורדים בסיני כדי לבקש עוד ועוד הקלות. ישראל, מצידה, גילתה במהלך השנים גמישות, והסכימה להכנסת כוחות וציוד צבאי לחצי האי סיני, שלא על פי הסכם השלום. חצי האי סיני אמור להיות מפורז מנוכחות צבאית משמעותית. אלא שבפועל, בשל התגברות הטרור של דאע"ש וגורמים אסלאמיים קיצוניים, ישראל אפשרה למצרים לעבות את מערך הלחימה שלה באזור. החשש כעת הוא שכוחות אלו יישארו בסיני גם אחרי הסרת איום הטרור.
למרות הסכם השלום, ברור כי היחסים בין ישראל למצרים הם יותר אינטרסנטיים מאשר ידידותיים. מה גם שהעם המצרי לא אוהד אותנו, בלשון המעטה. כבר לפני שנים, בביקורי במצרים יחד עם שר התשתיות הלאומיות דאז בנימין (פואד) בן אליעזר, קיבלנו תדריך נוקשה, שבמסגרתו התבקשנו שלא לחשוף את זהותנו הישראלית ולא להתרחק יתר על המידה מהמקום שבו שהינו. המקומיים שכן ידעו מי אנחנו היו אומנם אדיבים – אך קרים ומנוכרים.
לדעת הקהל האנטי־ישראלית במצרים יש ארבע סיבות עיקריות. סיבה אחת היא תעמולה חינוכית ואידיאולוגית. ספרי הלימוד המצריים ממשיכים ללמד נרטיבים אנטי־ישראליים ואף אנטישמיים. מחקרים שנעשו על תוכניות הלימוד במצרים מצאו כי תלמידים לומדים שישראל היא "ישות ציונית", שנבנתה על אדמות פלסטיניות גזולות. היהודים מתוארים לעיתים קרובות בצורה שלילית מאוד, והסכסוך עם ישראל מוצג כנצחי.
הסיבה השנייה היא שכלי תקשורת מרכזיים במדינה מקדמים מסרים של שנאה כלפי ישראל, מציגים את הסכסוך עם הפלסטינים כאחריות בלעדית של ישראל, ולעיתים אף משדרים סדרות אנטישמיות ברמדאן.
הסיבה השלישית היא האסלאם הקיצוני – ובמיוחד האחים המוסלמים – המטיף להשמדת ישראל כחלק מתפיסת הג'יהאד.
הסיבה הרביעית היא המשקעים ההיסטוריים. מלחמות ישראל־מצרים (1948, 1956, 1967, 1973) עדיין מהוות מרכיב בזהות הלאומית המצרית, ושנים של תעמולה אנטי־ישראלית הותירו חותם עמוק.
מנפחים שרירים
הסיכונים שבמשבר כלכלי עמוק, אינפלציה ואבטלה מגבירים את התמיכה בקבוצות אופוזיציה, כולל האחים המוסלמים. הללו, יש לזכור, כבר שלטו במצרים בשנים 2012־2013, עד שהנשיא מוחמד מורסי הודח בהפיכה צבאית בידי עבד אל־פתאח א־סיסי, השולט במדינה מאז. יש הרואים במשטרו של א־סיסי אכזרי ורודני, אולם אלה שכחו כבר את משטרו של מורסי, את הכלכלה הרעועה בזמנו, ההגבלות על חופש הביטוי וחיסולם של מתנגדים פוליטיים.
המשטר המצרי עדיין יציב, אם כי ארגוני אסלאם קיצוני, כמו דאע"ש והאחים המוסלמים, ממתינים להזדמנות לחזור לשלטון, במיוחד אם יתחולל משבר שיערער את המדינה. מדינות כמו איראן, טורקיה וקטאר, שתומכות באסלאם הפוליטי, עשויות לסייע בהפלת א־סיסי אם תיווצר ההזדמנות. במקרה כזה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול משטר אסלאמיסטי עוין במיוחד, בדומה לזה שהיה בעידן מורסי.
כאמור, התחמשותה המהירה של מצרים בנשק מתקדם מעלה חששות כבדים בישראל. הצבא המצרי מחזיק כיום בטנקים חדישים מדגם M1A2 אברמס, מטוסי קרב מתקדמים – ראפאל הצרפתיים וה־F16 האמריקאיים, ונשק מהשורה הראשונה ממדינות כמו גרמניה ורוסיה.
הנוכחות הצבאית של מצרים בסיני צריכה להעלות ספקות לגבי כוונותיה האמיתיות של קהיר לטווח הארוך. ישראל מצידה חייבת להמשיך לעקוב בדריכות אחר ההתפתחויות הצבאיות במצרים, ולוודא שהנשק שמצטבר שם לא יופנה בעתיד נגדה. הסכם שלום רשמי על הנייר אינו בהכרח ערובה לשקט ביטחוני אמיתי. קל וחומר לנוכח פרסום לאחרונה בעיתון המצרי "אל־אח'באר", שם נכתב כי "קהיר העבירה מסרים בפגישות תיאום צבאיות, ובהם אזהרה מפורשת לישראל – שאם תוסיף לאחוז בציר פילדלפי, הדבר ייחשב להפרה של נספחי הסכמי קמפ דיוויד, ומצרים לא תהיה מחויבת להמשיך בתיאום עם ישראל בעניין כוחותיה בגבול".
חרף התלונות, במצרים מודעים היטב לכך שצה"ל חשף מאז תחילת המלחמה עשרות מנהרות הברחה בגבול הרצועה עם מצרים, וגורמים בישראל מאשימים את מצרים כי ידעה ולא מנעה את הברחות אמצעי הלחימה עבור חמאס בעזה.
כל האמור עדיין אינו מרמז על איום מצרי שבדרך, אולם ההפתעות הצבאיות שישראל ספגה במהלך שנות קיומה, שעלו בקורבנות אין־ספור, ואסון 7 באוקטובר, אשר ייצרב לעד בתולדות העם, מחייבים אותנו לעקוב מקרוב אחר תנועות הצבא המצרי, במיוחד בסיני.
מודיעין איכותי יאפשר תגובה מהירה לכל שינוי אסטרטגי. צה"ל חייב להיערך לכל תרחיש, כולל תרגילים המדמים מלחמה אפשרית עם מצרים. שיתופי פעולה ובריתות בתמיכת ארה"ב עם מדינות כמו איחוד האמירויות, בחריין, סעודיה, יוון וקפריסין, עשויים לחזק את היציבות האזורית ולצמצם את הסיכון של מתקפה מצרית.
אומנם ישראל מחזיקה בעליונות אווירית ברורה על מצרים בזכות מטוסי ה־F35 שלה, אך עליה לנצל ביעילות את תקופת הנשיאות של דונלד טראמפ לצורך הצטיידות, ועל מנת לוודא שהפער הטכנולוגי נשמר. אז ישראל עדיין מחזיקה ביתרון איכותי, אך למצרים חשוב להיראות כמי שמנפחת שרירים, ולאחרונה אף התפרסם סרטון רשמי המראה את יכולותיה הצבאיות המרשימות למדי. הנשיא א־סיסי מככב לאורך כל הסרטון, כאשר על רקע מנגינה קרבית מוצגים מטוסים, טנקים, טילים וחיילים, לצד צילומי וידיאו של מי שנראים כמו מפגינים פלסטינים שזורקים בקבוקי תבערה.
נזכיר כי מצרים היא המדינה היחידה מלבד ישראל שזוכה כעת לסיוע מארה"ב, וקיבלה ממנה כ־80 מיליארד דולר מאז שנת 1978. ההצהרה המפתיעה של הנשיא טראמפ, בדבר רצונו לפזר את הפלסטינים מעזה במדינות ערב השונות, עוררה כעס בחלק מקהילה הבינלאומית בכלל, ובמצרים בפרט. אך למרות הכעס, המצרים יחשבו פעמיים לפני שינשכו את היד שמאכילה אותם, ולכן על ישראל לשתף את הממשל בוושינגטון בחששותיה מפני ההתעצמות המצרית. במקביל, המשך הדיאלוג עם ממשל א־סיסי והדגשת המחיר הבינלאומי של שבירת השלום עשויים למנוע הסלמה עתידית אפשרית.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC
כך שולחת קטאר זרועות תמנון ומממנת טרור גלובלי דרך מגרשי ספורט, תרומות מפוקפקות והשקעות חובקות עולם. אם המערב רוצה לשמור על ערכיו ועצמאותו – עליו לנקוט צעדים נחרצים.
