נשיא ארצות הברית משדר לעולם כי עידן העמימות הסתיים: מי שמאיים – משלם מחיר, מי שמוכן להתפרק מאיומים ולכבד כללים – זוכה להזדמנות. זהו מסר שמכוון לאויבי ארה"ב, אך גם לבעלות הברית. דוד בן בסט
עוד בטרם נחת מטוס כנף ציון בארה"ב, ליוותה התקשורת הישראלית את הביקור המדיני של בנימין נתניהו בגל של ספקנות. פרשנים ואנליסטים הטילו ספק ביכולתו של ראש הממשלה להשיג הישגים ממשיים, ובייחוד נוכח הדיווחים המוקדמים על מתיחות לכאורה מול הממשל האמריקאי. היו מי שציפו לדרמה, אחרים חיפשו סדקים, ויש שקיוו לראות ריסון אמריקאי או שינוי קו.
בפועל, המציאות טפחה על פניהם. אחת הפרשניות קבעה כי "נתניהו טס לפלורידה כדי לקנות זמן וגב מדיני… הביקור יתנהל בלוח זמנים מחורר… ובין פגישות מתמשכות וראיונות ארוכים, נתניהו בעיקר קונה זמן, בזירה המדינית והמשפטית". פרשנות נוספת קבעה כי "המופע במאר־א־לאגו סיפק לנתניהו חומרי קמפיין מושלמים: האדרה אישית ורמיזות על עזה, איראן וחנינה, בעוד בפועל אין התקדמות מעשית בזירה העזתית. הרבה תדמית, מעט תוצאות בשטח". האומנם?
הנושאים שעל סדר היום היו ברורים: האיום האיראני המתעצם על רקע המצב הפנימי הנפיץ במדינה, לרבות ניסיונותיה של טהרן לחדש את תוכנית הגרעין ולשקם את מערך הטילים; עתיד הלחימה בעזה; והיום שאחרי חמאס. עוד לפני הגעתו של נתניהו למיאמי, כבר הועלו ספקות לגבי מידת המחויבות האמריקאית. אלא שהפגישות עם הנשיא דונלד טראמפ שינו את התמונה מן הקצה אל הקצה.
טראמפ טרף את הקלפים. המסר המרכזי שיצא מהשיחות היה חד וברור: ישראל לא תאפשר לאיראן להתחמש מחדש, וכל ניסיון כזה ייענה בכוח צבאי, בגיבוי אמריקאי מלא. לא רמיזות, לא ניסוחים מרוככים ולא עמימות דיפלומטית. קו אדום הוצב באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כדי להבין את עומק האיתות, יש להפנים את תפיסת עולמו של טראמפ. בעיניו – מדיניות חוץ אינה מגרש אידיאולוגי, אלא זירת עסקים קרה.
מדינות, משטרים וארגונים נמדדים בשאלה אחת: האם הם מועילים לאינטרס האמריקאי, או פוגעים בו. כך יש להבין גם את המבצע בוונצואלה ותפיסתו של ניקולאס מדורו – התנגדות למשטר דיקטטורי, מלחמה בקרטל סמים ומסר לעולם. מי שמוכן לעסקה ברורה, תחת כללים אמריקאיים, זוכה בלגיטימציה. מי שמסרב, משלם מחיר כלכלי, מדיני, ולעיתים צבאי.
זה איתות ישיר לאיראן, לרוסיה ולסין. לא נאום מוסרי, לא חזון אוטופי, אלא "ביזנס". איראן נדרשת לבחור בין פירוק מנגנוני האיום שלה לבין בידוד. רוסיה מבינה שהמרחב האפור של עמימות הסתיים. סין קולטת שהמשחק הכלכלי כבר אינו חד־כיווני. כולם מקבלים את אותו מסר: הדלת פתוחה לעסקה, אך מי שמנסה לאתגר את הסדר האמריקאי, ייענה בכוח.
היעד האסטרטגי הבא
גם בזירה העזתית הובהר הכיוון. טראמפ קבע כי התקדמות לשלב השני של המתווה האמריקאי תתאפשר רק לאחר פירוק חמאס מנשקו. לא תהליך מדורג, לא פשרות ביטחוניות, ולא קיצורי דרך. חמאס, כך הובהר, אינו יכול להמשיך להתקיים ככוח צבאי. אם הארגון לא יפורק מנשקו, ישראל תמשיך בלחימה, והפעם בגיבוי אמריקאי מלא וללא הסתייגויות. המסר לעזה דומה למסר לטהרן: התפרקו מהנשק, או שתשלמו מחיר כבד.
במקביל, טראמפ סימן את יעדו האסטרטגי הבא: מעבר משלב הלחימה – לשיקום רצועת עזה. עם זאת, הוא בחר לעקוף בנימוס סוגיה רגישה במיוחד: שחרור החטוף רן גואילי. לא הכחשה ולא התחייבות, אלא הבטחה מגומגמת, המעידה על העדפה אמריקאית לקדם יעד רחב וארוך טווח, גם במחיר של דחיית שאלות כואבות.
מבחינת ישראל, הביקור הניב הישגים משמעותיים. ההבטחה האמריקאית לפירוק חמאס מנשקו אינה רק הצהרה פוליטית, אלא גם גיבוי מעשי לקו שישראל מציגה מאז 7 באוקטובר: אין שיקום בלי פירוז, ואין עתיד לעזה כל עוד חמאס שולט בה חמוש.
גם הסוגיה הטורקית עלתה אל השולחן, אם כי כבדרך אגב. טראמפ נשאל על מטוסי ה־F35, והשיב במשפט קצר אך טעון משמעות: הם לא ישמשו נגד ישראל. לא נאום ולא אזהרה פומבית, אלא אמירה די ברורה.
שש פגישות התקיימו בין נתניהו לטראמפ מאז שהאחרון חזר לוושינגטון, מספר חריג בכל קנה מידה מדיני. הפגישה האחרונה הייתה הלבבית והמפרגנת מכולן. טראמפ לא הסתיר את הערכתו לנתניהו, ואף הרעיף עליו מחמאות החורגות בהרבה מהנימוס הדיפלומטי המקובל. וכאן נכנסת הזירה הפוליטית המקומית. מבלי לומר זאת במפורש, טראמפ פתח למעשה את מערכת הבחירות הקרובה בישראל. המסר היה ברור: זהו המנהיג שאיתו הוא יודע "לעשות עסקים".
בסיכומו של דבר, ביקור נתניהו בארה"ב לא היה רק אירוע מדיני, אלא גם איתות אסטרטגי גלובלי. מי שחיפש עמימות, התאכזב. מי שחיפש קו ברור, קיבל אותו. במזרח תיכון רווי איומים, לעיתים הבהירות היא עוצמה וכוח.
נראה כי התנהלותו של הנשיא אינה אפיזודה חולפת, אלא הצהרה ברורה על חזרתה של אמריקה לשפת המקל. טראמפ משדר לעולם כי עידן העמימות הסתיים: מי שמאיים – משלם מחיר, מי שמוכן להתפרק מאיומים ולכבד כללים – זוכה להזדמנות. זהו מסר שמכוון לאויבי ארה"ב, אך גם לבעלות הברית: טראמפ אינו מתכוון לנהל סכסוכים אינסופיים, אלא לכפות הסדרים. עבור ישראל, המשמעות ברורה – אשרור התחייבותו של הנשיא האמריקאי שלפיה עזה תפורז, אם בהבנה ואם בכוח צבאי.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC
יורם מוקדי מראיין את לילך סיגן, חוקרת תקשורת אונ' בר אילן, עיתונאית וסופרת; עו"ד אמיר שושני, טייס חיל האוויר לשעבר, מורה דרך בשעות הפנאי וחובב היסטוריה נלהב; נדבר גם עם שחר דיין, מנכ"ל אנימלס; דני רובס, זמר ומוסיקאי; ד"ר ג'סי ויינברג, חוקר בתכנית ארצות הברית וישראל בזירה הגלובלית ב-INSS; עו"ד יפית מישורי סבג, יועצת סביבה ואקלים לרשויות מקומיות בחברת DHV MED; שמעון גרשון, מנכ"ל ומייסד "ערבויות ישיר", כדורגלן עבר, מוסיקאי.
בפרק זה של הפודקאסט "לתפוס את הפטנט", ד"ר אתי לוצאטו ועו"ד תמר לוצאטו מארחות את אור נדב ארגוב, ראש תחום שותפויות אסטרטגיות ואימפקט במרגלית סטארט־אפ סיטי וב־GAIA Partners,
ואת ד"ר נועם יוסף, מנכ"ל גאיה פרטנרס – מרכז חדשנות הפועל לקידום סטארטאפים, יזמים ומשקיעים בתחומי האקלים, האגריפוד והקיימות.
בפרק הם מספרים על חזונו של אראל מרגלית, ומסבירים מה הופך את צפון המדינה לאטרקטיבי עבור יזמים,
ומהם העוגנים המשמעותיים – כמו הקיבוצים, התעשייה והפיכתה של תל־חי לאוניברסיטה – שמאפשרים ליצור אקוסיסטם מתפקד וחזק המבוסס על חיבורים סינרגטיים.
בנוסף, נדבר על ההשפעה של המלחמה על היזמים בגליל ובגולן, ונבין מה הקשר המפתיע בין אמנות לחדשנות וכיצד תפיסה הוליסטית מסייעת לבניית חברות.
עוד בפרק: נכיר את קהילת הנשים היזמיות Galiladies ונדון בשאלה מדוע הצפון, בדומה לטקסס, מסתמן בתור העתיד של מדינת ישראל. האזינו לפרק מלא השראה, תשוקה לגליל וחזון לעתיד טוב יותר.
היועץ הפוליטי לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, עומרי אקוניס מסביר למה החליט להתמודד בפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת הבאה , מה דעתו על התנהלות בית המשפט העליון בשנים האחרונות ואיך הוא מרגיש כלוחם ב"כוח מאה", בעקבות פרשת שדה תימן
