זה התחיל כתירוץ למלחמה בטרור – והפך לאיום האסטרטגי החדש של ישראל

השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי חסר תחליף – ודווקא בשל כך עלינו לדאוג לנוכח ההפרות המצטברות של ההסכם בסיני וההתגייסות המצרית נגד ישראל בזירה הבינלאומית. דוד בן בסט

הסכם השלום בין מצרים לישראל, שנחתם בשנת 1979 לאחר יוזמתו ההיסטורית של אנואר סאדאת, נחשב במשך עשורים לאבן יסוד ביציבות האזורית. ההסכם, שהחזיר למצרים את חצי האי סיני, כלל סעיפים ברורים המגבילים את נוכחות הכוחות הצבאיים המצריים באזור זה, במטרה למנוע חיכוך ולבסס אמון הדדי. אלא שבשנים האחרונות מתברר כי המציאות בשטח מתרחקת יותר ויותר מההסכמות המקוריות.

ההסבר המרכזי של מצרים להגדלת נוכחותה הצבאית בסיני הוא המאבק בארגון דאע"ש ושלוחותיו, שפעלו באזור והיוו איום ממשי על היציבות הפנימית של המדינה. אין ספק כי פעילות טרור זו חייבה תגובה נחושה, ואף ישראל עצמה הבינה את הצורך לאפשר למצרים גמישות מסוימת בפריסת כוחותיה. ואכן, לאורך השנים ניתנו אישורים שקטים, לעיתים אף פומביים, להגדלת הכוחות המצריים מעבר למותר בהסכם.

אולם כאן מתחיל הסיפור המטריד באמת. מה שהחל כהתאמה זמנית למצב ביטחוני חריג, הפך בהדרגה למדיניות קבועה של "פרוסות סלמי". תהליך זוחל שבו כל חריגה קטנה מתקבלת כהכרחית, אך בסופו של דבר מצטברת לשינוי מהותי במאזן הכוחות. מצרים לא רק הגדילה את מספר החיילים בסיני, אלא גם הכניסה אמצעי לחימה כבדים, תשתיות צבאיות מתקדמות, ואף הקימה מערכים לוגיסטיים קבועים. כל זאת בניגוד לרוח ההסכם וללשונו.

פרסומים בינלאומיים מצביעים על כך שהנוכחות המצרית מתקרבת יותר ויותר לגבול עם ישראל. מדובר בתהליך שקט, כמעט בלתי מורגש, אך כזה שיש לו משמעות אסטרטגית עמוקה. כאשר כוחות גדולים ומצוידים היטב נמצאים בסמיכות לגבול, נוצר מצב שבו כל שינוי פוליטי או משבר אזורי עלולים להוביל להסלמה מהירה.

מצרים, מצידה, ממשיכה לטעון כי כל פעילותה נעשית במסגרת המאבק בטרור, וכי אין לה כוונה לפגוע בהסכם השלום. ואכן, יש להכיר בכך שהמאבק בדאע"ש בסיני היה מורכב וקשה, ובסופו של דבר הצליחה מצרים לצמצם משמעותית את פעילות הארגון באזור. אך דווקא הצלחה זו מעלה שאלה מתבקשת: אם האיום פחת, מדוע נותרת הנוכחות הצבאית המוגברת בעינה?

החשש בישראל איננו נובע מהנחה שמצרים מתכננת מלחמה מיידית. ההפך הוא הנכון – שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות נמשך, ואף התהדק בתחומים מסוימים, כולל הסכמי אספקת הגז הישראלי למצרים. אך ההיסטוריה מלמדת כי מצבים אסטרטגיים יכולים להשתנות במהירות. הסכמים הם יציבים כל עוד יש רצון פוליטי לשמרם. כאשר התנאים משתנים, גם ההסכמות עלולות להישחק.

הדאגה גוברת גם נוכח התנהלותה של מצרים בזירה הבינלאומית, ובעיקר במסגרת האומות המאוחדות. בשורה של הצבעות והחלטות בשנים האחרונות, בחרה מצרים לתמוך ביוזמות ביקורתיות ואף עוינות כלפי ישראל. אומנם מדובר לעיתים במהלך דיפלומטי שמטרתו לשמור על מעמדה בעולם הערבי, אך קשה להתעלם מן הפער בין שיתוף הפעולה הביטחוני בשטח לבין העמדה הפוליטית בזירה הבינלאומית.

הפער הזה יוצר תחושת אי־נוחות ואף חוסר אמון. מצד אחד, מצרים מציגה עצמה כשותפה אסטרטגית ליציבות האזורית. מצד שני, היא פועלת במוסדות בינלאומיים באופן שמערער על הלגיטימציה של ישראל. כאשר מצרפים לכך את ההפרות ההדרגתיות של ההסכם בסיני, מתקבלת תמונה מורכבת ואף מדאיגה.

יש הטוענים כי ישראל עצמה הסכימה בשתיקה למהלכים המצריים, וכי אין מדובר בהפרה חד־צדדית. טענה זו אינה חסרת בסיס, אך היא מחמיצה את העיקר: הסכמה זמנית למצב חירום אינה אמורה להפוך לשינוי קבוע. אם אכן יש צורך לעדכן את ההסכם, יש לעשות זאת באופן גלוי, מוסכם ומבוקר – ולא באמצעות תהליך זוחל שמערער את יסודותיו.

המציאות הנוכחית מחייבת חשיבה מחודשת. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מן השינויים בשטח, גם אם הם מתרחשים בשקט. עליה לדרוש שקיפות, לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות, ולוודא כי ההסכם נשמר לא רק ברמה הפורמלית – אלא גם ברוחו המקורית.

השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי שאין לו תחליף. אך דווקא משום כך, יש להגן עליו מפני שחיקה איטית ומסוכנת. ההיסטוריה של המזרח התיכון רצופה בדוגמאות להסכמים שנראו יציבים, עד שלא היו עוד. השאלה איננה אם מצרים מתכוונת להפר את ההסכם, אלא אם אנו ערוכים למצב שבו המציאות תשתנה מהר מכפי שאנו מצפים. בין פרוסת סלמי אחת לאחרת, עלול להיווצר מצב חדש לגמרי. והשאלה הגדולה היא אם נדע לזהות אותו בזמן.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף