יותר מתמיד: הסיפור הזה חושף את סופה המתקרב של אירופה

נחשפו במערומיהם: כל כך הרבה צביעות ורפיסות מסתתרות מאחורי הטענות של מנהיגי אירופה שלפיהן המלחמות במזה"ת אינן קשורות ליבשת. האמת היא, שמדיניות איננה מתקיימת בוואקום. דוד בן בסט

יש רגעים בהיסטוריה שבהם מנהיגים בוחרים לא רק מדיניות, אלא גם את הדרך שבה יזכרו אותם הדורות הבאים. אירופה של השנים האחרונות מציגה דוגמה בולטת לאחד מאותם רגעי שפל.

מצד אחד נשמעים שוב ושוב קולות של שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס ובכירים נוספים באיחוד האירופי, הטוענים כי העימותים במזרח התיכון אינם מלחמתם, וכי מדובר במאבק בין ארה"ב וישראל לבין אויביהן, כשאירופה איננה צד ישיר בעימות. אך מאחורי ההצהרות הללו מסתתרות רפיסות וצביעות האופייניות כל כך למנהיגים באירופה – שמקורן בהחלטות פוליטיות שהתקבלו בעשור האחרון ושינו את פני היבשת.

אירופה של היום איננה אותה היבשת שהייתה לפני 30 שנה. כאשר מנהיגים אירופים מצהירים "זו אינה המלחמה שלנו", הם למעשה מתעלמים מן המציאות הדמוגרפית, החברתית והפוליטית שהם עצמם יצרו.

במרכז התהליך הזה ניצבת החלטה אומללה ודרמטית במיוחד – החלטתה של קנצלרית גרמניה לשעבר אנגלה מרקל לפתוח בשנת 2015 את גבולות גרמניה בפני מאות אלפי מהגרים ופליטים. באותה שנה, כאשר גלי ההגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה זרמו אל אירופה, מרקל הכריזה "נצליח להתמודד עם זה". גרמניה פתחה את שעריה, ובהמשך גם מדינות אירופיות אחרות מצאו את עצמן מתמודדות עם מציאות חדשה.

אין ספק כי בין המהגרים היו גם אנשים שנמלטו ממלחמות ומרדיפות, אך העובדה הפשוטה היא שמדובר היה גם בגל הגירה עצום של צעירים, רבים מהם גברים, ממדינות עולם שלישי, שכלל לא נשקפה להם סכנה מהממשלים בארצות המוצא שלהם. התוצאה הייתה שינוי חברתי מהיר ועמוק, כאשר שכונות בערים אירופיות רבות הפכו בתוך זמן קצר למובלעות אסלאמיות ולמוקדי מתיחות נפיצים.

ההחלטה הזאת, שנראתה בעיני רבים כמוסרית ואנושית, הפכה עם השנים גם לנקודת מפנה פוליטית. מפלגות ימין חדשות החלו לצבור כוח, ובראשן המפלגה הגרמנית AfD (אלטרנטיבה לגרמניה). דווקא מתוך הרצון להציג מדיניות פתוחה וליברלית, נוצרה תגובת נגד פוליטית שהזינה את אותן מפלגות שמרקל ביקשה להחליש.

במהלך השנים האחרונות אף נשמעו דבריה של מרקל עצמה, שהודתה כי אחת הסיבות לפתיחת הגבולות הייתה הרצון לנטרל את עלייתן של מפלגות ימין כמו AfD. במילים אחרות, החלטה ששינתה את פני החברה האירופית התקבלה גם מתוך שיקול פוליטי פנימי צר, שהתברר כאסון הגדול של אירופה. הצביעות האירופית התגלתה במלוא מערומיה.

אירופה מתמודדת כיום עם מתיחות ביטחונית, עלייה באנטישמיות והפגנות המזוהות עם ארגון הטרור חמאס. חלק ממנהיגיה מנסים להציג את המציאות כאילו מדובר בסכסוך רחוק אי שם במזה"ת, מלחמה של אחרים. אך אותם גורמים בדיוק הם אלו שקיבלו החלטות שהביאו את הסכסוכים הללו אל תוך הרחובות של פריז, ברלין, בריסל ולונדון.

הטענה "זו אינה המלחמה שלנו" מתעלמת מכך שהיבשת עצמה הפכה בשנים האחרונות לזירה אידיאולוגית של מאבקים גלובליים. הפגנות ענק, לעיתים אלימות, מתקיימות בלב הערים האירופיות. קהילות יהודיות חוות איום גובר, ושירותי הביטחון במדינות רבות מזהירים מפני הקצנה דתית ופוליטית.

אירופה הייתה במשך מאות שנים מרכז התרבות, המדע והפילוסופיה של העולם המערבי. אך בשנים האחרונות נדמה כי חלק ממנהיגיה מתקשים להכיר באחריותם למצב החדש שנוצר. במקום להתמודד עם ההשלכות של החלטותיהם, הם מעדיפים להציג את עצמם כצופים מן הצד.

כשם שמנהיגים נזכרים בזכות הישגיהם, כך הם גם נזכרים בזכות החלטות שגויות שהובילו לשינויים עמוקים. אנגלה מרקל תיזכר ללא ספק כאחת המנהיגות החשובות של אירופה במאה ה־21. אך לצד הישגיה הכלכליים והפוליטיים, היא תיזכר גם בזכות אותה החלטה אומללה ודרמטית של פתיחת הגבולות, החלטה ששינתה את פניה של גרמניה ואת פני אירופה כולה לתמיד.

האירוניה ההיסטורית היא שהמהלך שנועד, בין היתר, למנוע את התחזקות מפלגת AfD, הפך עם השנים לאחד הגורמים המרכזיים בעלייתה של מפלגת הימין הזאת. הפוליטיקה האירופית של העשור האחרון מוכיחה פעם נוספת כי החלטות שנראות נכונות בטווח הקצר, עלולות להוביל לתוצאות בלתי צפויות בטווח הארוך.

לכן, כאשר נשמעות כיום באירופה הצהרות כי המלחמות של המזרח התיכון אינן קשורות אליה, כדאי לזכור את האמת הפשוטה: מדיניות איננה מתקיימת בוואקום. החלטות פוליטיות יוצרות מציאות, והמציאות הזאת בסופו של דבר חוזרת אל מקבלי ההחלטות עצמם.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר קשב גלי צה"ל וכתב ברשת הטלוויזיה NBC

שתף