המדיניות הבריטית מעניקה לגיטימציה לנרטיב הפלסטיני רצוף הסתירות – ועלולה להוות בסיס לתביעות נגד הממלכה עצמה. דוד בן בסט
הכרזת ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר בחודש שעבר על הכרה רשמית במדינה פלסטינית, נועדה לדבריו לשמר את פתרון שתי המדינות ולקדם שלום במזרח התיכון. ההכרזה התקבלה בקרב הפלסטינים לא רק כניצחון מדיני, אלא גם כקרקע להעלאה מהאוב של דרישות ישנות. ימים ספורים לאחר מכן כבר צצו קולות הקוראים להעמיד את בריטניה לדין בשל "פשעים היסטוריים" מתקופת המנדט, תוך דרישת פיצויים אסטרונומיים בגובה טריליוני ליש"ט.
בריטניה הצטרפה לשורת מדינות מערביות – בהן קנדה, ספרד ואוסטרליה – שתומכות ברעיון המדינה הפלסטינית על רקע המלחמה בעזה והעיסוק הגובר בהתנחלויות ביהודה ושומרון. ממשלת סטארמר טוענת כי אין מדובר בצעד נגד ישראל, אלא במהלך פרגמטי לשימור האופציה המדינית היחידה שלדבריה קיימת: מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אלא שבפועל, ההכרה הבריטית נושאת השלכות מרחיקות לכת. היא מעניקה לגיטימציה לנרטיב הפלסטיני, על אף הסתירות ההיסטוריות שבו, ועלולה לשמש מנוף משפטי ודיפלומטי לתביעות חדשות נגד בריטניה עצמה, בשם "מדינה" המעוניינת להיבנות על יסוד פיקציה היסטורית רעועה.
במקביל להכרזה, כאמור, שבו ועלו יוזמות פלסטיניות להטיל על בריטניה אחריות ל"עוולות המנדט" (1920־1948). מוחמד מוסטפא, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, דורש התנצלות רשמית ופיצויים בסכומי עתק. הטענות נעות בין "גזל קרקעות" והפרות זכויות אדם להאשמה במתן בסיס לא חוקי להקמת מדינת ישראל. אך העובדות ההיסטוריות ברורות.
בריטניה, לצד רוב אומות העולם, הכירה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. מבחינה משפטית, סיכויי התביעות קלושים בשל חסינות מדינתית, התיישנות, ובעיקר הקושי להוכיח בעלות לאחר מאה שנים.
עם פלסטיני הוא פיקציה מודרנית, שנולדה באמצע המאה ה־20 כחלק ממאבק פוליטי בציונות. במשך אלפי שנים לא התקיימה כאן ישות מדינית פלסטינית. ארץ ישראל הייתה נתונה לרצף של שלטונות: חשמונאים, רומאים, ביזנטים, מוסלמים, צלבנים, עות'מאנים ובריטים – אך מעולם לא פלסטינים. בתקופת המנדט הבריטי כל תושבי הארץ, יהודים וערבים, כונו "פלסטינים".
רק לאחר קום המדינה, וביתר שאת אחרי מלחמת ששת הימים, נבנה נרטיב לאומי מלאכותי כדי להציב מול הציונות "עם" שנעקר כביכול מאדמתו. בפועל, רבים מהערבים שחיו בארץ במאה ה־19 וה־20 היגרו אליה ממצרים, סוריה וחצי האי ערב.
למרבה האבסורד, העולם המערבי אימץ את הנרטיב השקרי כמעט ללא ערעור. אוניברסיטאות, תקשורת בינלאומית וממשלות החלו לדבר על "עם פלסטיני" עתיק יומין, בעוד מדובר בזהות מומצאת שנולדה לצורך מאבק פוליטי. מה גם שהדרישה ההזויה ל"שחרור פלסטין מהים עד הנהר", המושמעת בהפגנות בלונדון, אמסטרדם וניו יורק, אינה קריאה לשלום – אלא קריאה גלויה להשמדת מדינת היהודים.
הכרה בריטית במדינה פלסטינית תוך התעלמות מהעובדות הללו נותנת לגיטימציה לשקר, במקום להתייצב מולו. לא פלא שבכירי הרשות בירכו על "הצעד ההיסטורי" וראו בו קרש קפיצה לדרישת פיצויים. גם אם מבחינה משפטית הסיכוי לכך אפסי, הרי שבעצם העלאת הדרישה הפלסטינים מעצימים את נרטיב הקורבנוּת ומחזקים את תביעתם לזהות לאומית שמעולם לא הייתה קיימת. גם אם לא יקבלו פאונד אחד, הפלסטינים מרוויחים את המשך השקר בתודעה העולמית, בעוד ישראל נאלצת לעמוד במגננה מול בדיה היסטורית.
על ישראל להשיב בהסברה – לחשוף את הנרטיב הפלסטיני במערומיו, להדגיש שמעולם לא התקיים עם כזה, ולהתריע שהכרה במדינה פלסטינית היא פרס לכזבים ולטרור. הכרזת בריטניה אינה מהלך מבוּדד, אלא חוליה נוספת בשרשרת של אימוץ שקרים היסטוריים, המלווים בדרישות דמיוניות. מתברר כי המאבק אינו רק על "מדינה", אלא על כסף. והרבה. האמת ההיסטורית אחת: קיים כאן עם אחד בלבד בעל זיקה ריבונית עתיקה לארץ הזו – העם היהודי.
הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100 FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל.
יורם מוקדי מראיין את אלון אבלסון, מייסד ומנכ"ל High Lander; a שי נחום, מנכ"ל חברת CYGHT המספקת שירותי סייבר ובטיחות מידע; נדבר גם עם חיים ברוידע, ראש העיר רעננה; מאסטרו דן אטינגר, מנהל המוסיקלי והמנצח של הסימפונית ראשון לציון; אריאל פוקס, מייסד ומנכ"ל Gaia College; בעז ברמן, מייסד להקת מיומנה והמנהל האמנותי כיום; אלדד ימין, מנהל אגף נגב מערבי משרד הנגב והגליל
בפרק השני של הפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, מארחים את קרן מגן,
תושבת קיבוץ כפר עזה ואמא לעמית, עם אוטיזם בתפקוד בינוני- נמוך. בשבעה באוקטובר הם היו נצורים בממ"ד במשך יותר משלושים שעות, ולבסוף חולצו תחת אש.
קרן מתארת את החשיבות במענה הטיפולי והרגשי שמעניקה עמותת שק"ל בעיתות משבר, ובתפקידם של המרכזים הטיפוליים ביצירת רצף ותמיכה בתקופה של חוסר ודאות.
קרן מספרת גם על היוזמה להקמת "בית עמית" – בית מגורים קהילתי לאנשים עם מוגבלות – ומתי הבית הזה יהיה מוכן לתחילת פעילות?
ברוכים הבאים לפודקאסט החדש "אנשים שק"ל לאהוב", בשיתוף עמותת שק"ל ורדיוס 100FM.
במהלך העונה הזו, ליהיא לפיד נשיאת העמותה והמנכ"ל עופר דהרי, לוקחים אתכם למסע מופלא, פקוח עיניים ולב, שבו תגלו צדדים מרתקים ומפתיעים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו.
יחד הם אוספים בדרך רגעים קטנים ותובנות גדולות מאחורי הסיפורים שלהם ושל משפחותיהם.
בפרק הראשון הם מארחים את חגית רון רבינוביץ', עיתונאית, ויוצרת הסרט התיעודי "זה אח שלי", שעסק בחייהם של אחים לאדם עם אוטיזם.
דרך סיפורה האישי כאמא לעילי וכאמא לארבעה ילדים, הם מדברים על המקום של האחים והאחיות לאנשים עם מוגבלויות ועל המעגל המשפחתי שמכיל תעצומות נפש, חמלה וראיית האחר בצורה הכי עמוקה שיש
