מהחצר האחורית לדלת הראשית: מקרון עשוי להפוך לח'ליף הראשון של צרפת

כשמנהיגים במערב הופכים את הקורבנות לנאשמים רק כדי לרצות את האלקטורט המוסלמי, הם שוכחים שחברה שמאבדת את המצפן המוסרי שלה תאבד גם את חירותה. דוד בן בסט

ב־7 באוקטובר 2023, כשהעולם צפה בזוועות, נדמה היה שאין צורך בפרשנות. האכזריות המטורפת של חמאס דיברה בעד עצמה, אלא שבתוך זמן קצר התמונה השתנתה ללא הכר. אקדמאים, פוליטיקאים ואנשי תרבות ברחבי המערב מיהרו לגנות את המותקף, את ישראל, או גרוע מכך – לשתוק.המפגש בין חשיפת הברבריות לבין התגובה המערבית היה צומת דרכים תרבותי. ישראל חוותה אסון לאומי, אך מה שנחשף דרך תגובת העולם היה לא פחות מקריסת ערכים של המערב "הנאור". זו הייתה התפוררות היכולת להבחין בין טוב לרע, בין תוקפן לקורבן, בין מוסריות לצביעות.

האוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה היו אמורות להיות מבצרי חופש וסובלנות, אך דווקא שם נחשפו תופעות מטרידות: מרצים חתמו על עצומות המצדיקות את חמאס, סטודנטים ערכו הפגנות תמיכה ברצח ובהרס, הנהלות פחדו לגנות במילים ברורות. המוסדות שהתחייבו להגן על פלורליזם ועל זכויות אדם, קרסו מול גלי הקיצוניות.

הסטודנטים היהודים, שהאמינו שהקמפוס הוא ביתם, מצאו עצמם מבודדים ומאוימים. מנהלי אוניברסיטאות חששו לאבד תרומות מקטאר או להיתפס כמי שפוגעים ב"חופש הביטוי". אותם דקאנים ומרצים בחרו לעיתים קרובות לגמגם, והחופש האקדמי הפך לכלי בידי מי שמבקש לפרק את ערכי המערב. אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות הפכו למקדמי שקר וציניות הרחוקים מהאמת כרחוק מזרח ממערב. תמונה אחת ערוכה ושקרית גברה על אלף עובדות.

חמאס וגורמי תעמולה אסלאמיסטיים אחרים ידעו לנצל את הפלטפורמות היטב. סרטונים מבוימים, טענות על "רצח עם" וקריאות לחרמות על ישראל הפכו בתוך ימים לנחלת הכלל, כאשר דמות פיקטיבית בטיקטוק זוכה לחשיפה גדולה יותר מהאמת הצרופה. הרשתות ואמצעי התקשורת הפכו לשוק של מניפולציות, שבו מי שמשקר בקול רם יותר – מנצח.

המערכת הפוליטית במערב מיהרה לפנות לעבר מה שנראה כ"רוב החדש": קהילות מוסלמיות גדולות במדינות אירופה, תנועות פרוגרסיביות בארצות הברית ומפלגות המחפשות קולות גם במחיר ויתור על עקרונות. מנהיגים שנשבעו בעבר להגן על חירות וזכויות אדם, מצאו עצמם משתמשים במונחים מעורפלים, מסרבים להוקיע את הטרור במילים חדות, ומאמצים נרטיבים עוינים לישראל. הפוליטיקה המערבית הפכה לשדה ניסוי שבו ערכי יסוד מוחלפים בציניות אלקטורלית.

לא ממנה נלמד מוסראחד המנהיגים שהתבטאו בצורה בזויה היה נשיא צרפת עמנואל מקרון. בעוד ישראל נלחמת על חיי אזרחיה, הוא העניק ל־BBC ריאיון שבו אמר: "ישראל חייבת להפסיק להרוג תינוקות ונשים בעזה, אין לכך כל הצדקה, הלחימה בטרור אינה צריכה להיעשות על ידי הפצצה בלתי סלקטיבית של אזרחים". הוא אף הגדיל לעשות כשקרא לפני מספר חודשים לסנקציות על ישראל והגדיר את מדיניותה כ"רצחנית" ו"בלתי מוסרית".

הנשיא עמנואל מקרון שכח שערים שלמות בארצו כבר נשלטות על ידי מוסלמים קיצונים, ושמערכת החוק היא "השריעה" האסלאמית, המבוססת על מקורות דתיים קיצוניים ממש כמו באיראן. יש להזכיר שוב למקרון את האנטישמיות בצרפת שליוותה את ההיסטוריה שלה מראשית ימי הביניים ועד ימינו – ואת הפיגועים האנטישמיים מצד קיצונים מוסלמים.

ב־2012 רצח מוחמד מראח בטולוז שלושה חיילים ושני ילדים יהודים בבית ספר,  וב־2015 התרחש רצח של ארבעה יהודים במרכול היפר כשר בפריז. הטבח הצרפתי באלג'יריה גבה אלפי הרוגים והסתיים בעצמאות מדממת, כשמספר ההרוגים האלג'יראים נאמד במאות אלפים עד שהשתחררו מהצרפתים.

גם הצביעות האנגלית היא שם דבר בממלכת העמים. איש זכויות האדם הידוע גם כשר החוץ הבריטי דיוויד לאמי (שבימים אלה עומד להיות מוחלף ולהפוך לשר המשפטים), לא נוצר את חרצובות לשונו. בפרלמנט הבריטי, לאמי תיאר את המצור על רצועת עזה כחרפה מוסרית, החל בהשהיית שיחות הסחר החופשיות עם ישראל, והטיל סנקציות על תושבים ביהודה ושומרון. בספטמבר 2025 לאמי גינה את מניעת כניסת הסיוע לעזה, וכינה את המצב "רעב מלאכותי במאה ה־21". הוא הביע "שאט נפש ואי־נוחות כלפי הצבא הישראלי", ואיים בסנקציות נוספות.

בריטניה, המתייצבת כיום בעמדת "שומרת המוסר", נושאת על כתפיה מורשת ארוכה של התנהלות מחפירה ברחבי העולם. במשך מאות שנים שלטה בריטניה באכזריות במושבותיה, ניצלה עמים ומשאבים, כפתה שלטון ערכים זרים, והותירה אחריה שובל של סכסוכים לאומיים ואתניים שנותנים אותותיהם עד היום. הודו, קניה, ניגריה ואחרות הן דוגמאות מובהקות לדם ודמעות שהותירה האימפריה. דוגמה בולטת לצביעות הבריטית היא המלחמה על איי פוקלנד (ארץ האש) מול ארגנטינה ב־1982. אלו איים הנמצאים אלפי קילומטרים מאנגליה, סמוך לחופי דרום אמריקה.

במקום לנהוג בהיגיון מדיני או בהידברות, בחרה לונדון במלחמת חורמה כדי להגן על נוכחות קולוניאלית ישנה, כאילו מדובר בחצר האחורית שלה. המלחמה גבתה קורבנות רבים והוכיחה כיצד אימפריה לשעבר מסרבת לשחרר את אחיזתה בנכסים מרוחקים שאין להם קשר ממשי לעם הבריטי. כך נחשפות מדינות המתיימרות לשאת את דגל החירות והשוויון, אך נושאות עמן מורשת של אנטישמיות, פיגועים קולקטיביים ומלחמות קולוניאליות עקובות מדם, ומנהיגיהן מדברים בכפל לשון מתוך חשש מהאלקטורט המוסלמי.

זה לא נעצר בעזה

עבור ישראלים רבים, האכזבה הייתה כפולה. לא רק שהעולם לא נחלץ להגן עלינו, אלא שדווקא הקורבנות הפכו לנאשמים. ישראל נדרשה להסביר את זכותה להגן על אזרחיה, כאילו מדובר בפריבילגיה ולא בזכות בסיסית. התחושה הישראלית היא של בדידות, אך גם של תפקיד היסטורי, לשמש מגדלור מוסרי בעולם שבו המצפן התקלקל. ישראל, שידעה טרור, רצח ופיגועים עוד בטרם 7 באוקטובר, יודעת גם להשתקם, לבנות ולהמשיך לשמור על דמוקרטיה תוססת. דווקא הניסיון הישראלי מוכיח שניתן להילחם בטרור בלי לוותר על ערכים.

המאבק בטרור האסלאמי הקיצוני הוא לא מאבק של ישראל בלבד. מי שחושב שהבעיה נעצרת בעזה או בירושלים – טועה. בריסל, פריז, לונדון וניו יורק כבר חוו בעצמן את פיגועי הזוועה. העולם המערבי חייב להחזיר לעצמו את היכולת להבדיל בין טוב לרע. עליו להפסיק לתת יד לשיח המנרמל שנאה, אנטישמיות ורצח. עליו לעמוד איתן מול ניסיונות לקנות את שתיקתו בכסף או בקולות בקלפי.

ויותר מכל: עליו לזכור כי חברה שמאבדת את המצפן המוסרי שלה, מאבדת בסופו של דבר גם את חירותה. אם המערב לא יתעורר, הוא עלול למצוא את עצמו מוותר על הערכים שלו עצמו, ובכך להפסיד במאבק על עתידו. ישראל, למרות פצעיה, תמשיך להילחם ולשמור על זהותה. השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם המערב יבחר להתעורר או ימשיך להעלים עין ולהתדרדר לחשיכה מוסרית?

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, קונסול כבוד וסגן דקאן הסגל הקונסולרי. בעבר: קשב גלי צה"ל וכתב הטלוויזיה.

שתף