מהמנהיג ההיסטורי ועד מנסור עבאס: תרבות השקר לא נעלמה עם מותו של ערפאת

מערפאת באוסלו ועד עבאס בכנסת – כשהצהרה אחת מיועדת לאוזניים ישראליות ומערביות והצהרה אחרת לקהל הפנימי, השלום לא נתפס כיעד, אלא כאמצעי לחיסול "הישות הציונית". דוד בן בסט

לחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר ערפאת ב־13 בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן נחרטה בתודעה הישראלית כסמל לתקווה, לפיוס ולסיום הסכסוך. אך בדיעבד היא הפכה גם לסמל של אשליה. לא מפני שהישראלים לא רצו שלום, אלא מפני שמול הרצון הזה עמדה תרבות פוליטית אחרת, תרבות של כפילות, הסתרה ושקר מכוון.

ערפאת חתם על הסכמי אוסלו, הכיר במדינת ישראל והתחייב לסיים את דרך הטרור. במקביל, הוא בנה מחדש את מנגנוני הפת"ח, חימש את אנשיו, העלים עין מהסתה שיטתית והכין את הקרקע לעימות הבא. בעודו מדבר שלום באנגלית מעל בימות העולם, הוא נשא נאומים בערבית בפני קהליו והבהיר: הסכמי אוסלו אינם סוף הסכסוך, אלא שלב נוסף בדרך.

זו לא הייתה סתירה מקרית, אלא אסטרטגיה – תורת השלבים הפלסטינית, שמקורה בהחלטות אש"ף. כבר בשנות ה־70 נקבע במפורש כי כל הישג מדיני ישמש בסיס להמשך המאבק עד להשגת היעד הסופי – חיסול "הישות הציונית". ערפאת עצמו השווה לא פעם את אוסלו להסכם חודייביה מהמסורת האסלאמית – הסכם זמני שנחתם מתוך חולשה, רק כדי להפר אותו בהמשך.

התוצאה לא איחרה לבוא. במקום שלום קיבלה ישראל גל טרור חסר תקדים: פיגועי התאבדות, הסתה במסגדים והכשרת תשתית לטרור תחת חסות הרשות הפלסטינית. גם כאשר ישראל העבירה שטחים, סמכויות ונשק לידי הרשות, לא נבנה אמון אלא מנגנון כפול – שלטון אזרחי כלפי חוץ וצבא למחצה כלפי פנים.

תרבות השקר הזו לא נעלמה עם מותו של ערפאת. היא שינתה צורה, שפה ואריזה, אך נשארה אותה תפיסה. מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, מציג עצמו בשנים האחרונות כפרגמטיסט, כמי שמבקש להשתלב בפוליטיקה הישראלית ולהתרחק מהשפעות אידיאולוגיות קיצוניות. לאחרונה אף הצהיר על ניתוק קשרים עם מוסדות השורא של האחים המוסלמים.

אלא שגם כאן מדובר באותו דפוס מוכר. לא שינוי עומק, אלא התאמת מסרים. לא ויתור אידיאולוגי, אלא תמרון טקטי. תורת השלבים לא נעלמה, היא רק עטתה חליפה מודרנית. כאשר גובר החשש מסנקציות, ומעל הראש מרחפים איום של הנשיא דונלד טראמפ וכוונה להכריז על האחים המוסלמים כארגון טרור, השיח מתעדן וההצהרות מתרככות.

אבל אין זה אומר שהמהות השתנתה. האסלאם הפוליטי, על שלוחותיו השונות, פועל תמיד בשני שלבים: קודם כל שלב ה"דעוה" – ההשפעה החברתית, החינוכית והדתית בדרכים לא אלימות, ורק לאחר מכן שלב העימות. מי שאינו מבין זאת, עלול לטעות ולפרש הצהרות פיוס כוויתור אידיאולוגי.

הניסיון הישראלי מלמד כי יש לבחון מעשים ולא מילים. ערפאת דיבר שלום והכין מלחמה. מנסור עבאס מדבר על שילוב אזרחי, אך בפועל אינו מתנער באמת מהבסיס הרעיוני שממנו צמח. ניתוק פורמלי מהשורא או ממוסד כזה או אחר אינו מחיקה של אידיאולוגיה, אלא שינוי טכני שנועד להרגיע, לטשטש ולדחות עימות. הבעיה אינה רק פוליטית, אלא תרבותית. זו תרבות שבה השקר אינו חריג, אלא כלי עבודה, ושבה הצהרה אחת מיועדת למערב והצהרה אחרת לקהל הפנימי. השלום נתפס לא כיעד, אלא כאמצעי.

הסכמי אוסלו לימדו את ישראל לקח כואב: שלום לא נחתם רק במסמכים, אלא נבחן בכנות, בחינוך ובשינוי תודעתי אמיתי. כל עוד הצד הפלסטיני, על גווניו השונים, ממשיך לדבוק בתורת השלבים, כל הצהרה פייסנית חייבת להיבחן בספקנות ובחשדנות.

הכותב הוא מנכ"ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד וסגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית ובעבר – קשב גלי צה"ל וכתב הטלוויזיה NBC.

שתף